חודש החגים הזה הצליח להגיע לכולנו אל מתחת לעור ולפרוט על הנימים הכי רגישים. יותר מדי ביחד, כמו גם יותר מדי לבד, יכולים שניהם להעיק על הנשמה ולפתוח פצעים. אם יש משהו שאין בחודש הזה, זה מידתיות. הכל בתשרי הזה הוא יותר מדי. יותר מדי חגים שבהם המשפחות הגדולות והדביקות נפגשות יותר מדי, המשפחות הקטנות והמרוחקות נפגשות פחות מדי וכולם (כולל כולם) אוכלים הרבה יותר מדי.
בעודי מטפסת בכדי לתלות במרפסת את הסדין הקרוע שמשמש עבורי כבר שנים כסמל לסוכה, נזכרתי בסבתא ציפורה. סוכות לא היה חג שהפולנייה בכלל התייחסה אליו, כי אין בו אוכל מסורתי ועצם הרעיון של להקים מאהל ולישון בחצר הבניין היה נשמע לה כל כך מטורף שהיא הרימה פניה לשמיים וזעקה: "משיגנע ארופ פון דאך", שזה ביידיש: "משוגעים, תרדו מהגג". את המשפט הזה היא תמיד הייתה אומרת לנו כשהיא נתקלה באיזה משהו שהיה נראה לה כמו שטות מוחלטת, שאנחנו, הנכדים הצברים שלה, השזופים והיחפים, רצינו לעשות.
בכלל, כבר כמה ימים שהמשפטים האלו שלה מתנגנים לי באוזניים. משפטים שהיא הייתה ממלמלת וכשביקשנו שהיא תתרגם, היא הייתה צוחקת צחוק גדול ומסבירה שביידיש זה נשמע יותר טוב ואין טעם. ועכשיו הם הולכים ונעלמים.
שני ספרים יצאו עכשיו, שמנסים לשמור על המשפטים החכמים האלו, של הסבתות, רגע לפני שהם הולכים ונעלמים. ספר אחד הוא "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים" (מרכוס חנונה, "כתר"), שמאגד את חכמת הפתגמים של יהודי מרוקו והשני הוא "עשן ואמיץ" (דניאל בלטה), המכיל אמרות ופתגמים מתרבות יהודי אתיופיה. אני נודדת בין שני הספרים האלו, מתחברת ומתענגת על החוכמה האצורה בהם, זו שנולדה מתוך הניסיון רב השנים שנלמד רק במגע עם החיים עצמם. רק מתוך היכרות עמוקה עם הצחוק והכאב שבחיים. ואני מגלה איך הם כולם דומים כל כך.
השבוע נדמה לי שכולנו נוכל לחבק בחום את המשפט האתיופי: 'משפחה וציור עדיף מרחוק', שבהחלט יושב טוב על רבים מאיתנו ברגע זה. אך לעומת זאת, אם רק תחליטו להבריז ולא ללכת אל ההורים, יוכל להישלף נגדכם מיד המשפט של יהדות מרוקו: "מה שתעשה להוריך, יעשו לך ילדייך".
הלוואי והייתי יכולה להזמין אותן להיות האושפיזין שלי. אני מדמיינת אותן, כמעט יכולה לשמוע, את הסבתות האלו, שבאו אל המקום מכל קצוות תבל, יושבות יחד בסוכה העקומה שלי ומדברות. כל אחת זורקת את אמרות החוכמה שלה, כל אחת בשפתה, כל אחת עם המשפטים האלו שעברו אליה עם חלב אמה, יושבות יחד וצוחקות. צוחקות עלינו, על הדור הצעיר, שחושב שהוא יודע יותר ושהוא מבין יותר. יודעות שמה שהן כבר שכחו, אנחנו עוד לא למדנו.
הסבתא ממרוקו תצחק כשהיא תגיד: "ראית, עדיף על מה שקראת" (רִיתִי, כִי̃ר מְן דִי קְּ̃רִּיתִי), על זה שיש לנו בראש יותר תיאוריות מניסיון חיים. הסבתא מאתיופיה תגיד ש"עשן ואמיץ תמיד ימצאו דרך יציאה", מתוך ההבנה שמי שנשאר תקוע הוא פחדן וסבתא ציפורה תגיד להן: "כשהאדם חושב, האלוקים מגחך" (ווען דער מענטש טראַכט, גאָט לאַכט). והן יצחקו להן, שלושתן. יצחקו עלינו, על הדור הזה שלא מבין שהוא צריך לזכור יותר ולכבד יותר את עברו.
המרוקאית תגיד שצריך להיזהר מאנשים, בייחוד מהאיש ש"פיו דבש ולבו זפת" (פְמְמוּ עְסְל, אוּ קְּלְבּוּ קְּטְ̃רָאן). וכל אחת מהן תדע דבר אחד בטוח. היא תדע שהאוכל שלה הוא הכי טעים בעולם. תשאלו את הנכדים שלה, הם יגידו לכם. שאין טעם כמו של האוכל של סבתא, בעיקר כשהוא מתובל בחכמה שלה.
חבל שלא הקשבתי לה יותר.
אז איזה משפט גורם לך להתגעגע?
