הסקרנות בערה בי. מה היא עושה בשעות הלחוצות ביותר בשבוע, בזמן שכולנו טורחות ועמלות, מנסות להספיק את הכל לפני שהשבת נכנסת, רצות מהסירים אל מכונת הכביסה, מהמקלחת של הקטנים אל המגהץ המקטר. דורית יוצאת בשעה הלחוצה ביותר וחוזרת לה שלווה רגע לפני שהשבת נכנסת.
אולי אני צריכה ללמוד ממנה, להכין את השבת יום קודם ולצאת בצהריים למספר שעות עם הילדים אל הטבע? אולי יש מוזיאונים הפתוחים בזמן הזה ונוכל לנצל את הזמן לשעת תרבות מהנה, חלפה בי מחשבה מהפכנית.
וניסינו, באמת שניסינו ליישם את הרעיון, להתכונן מוקדם יותר, רק שהצלחנו חלקית מאוד. יום אחד דורית סיפרה לנו את ה"סוד".
דרך האמצע
"בעלי ואני חזרנו בתשובה ביחד כשיצאנו לטיול בהודו אחרי צבא. ההורים שלנו מאוד אוהבים את הנכדים, רק שנוצר מצב שבו בשבת אנחנו לא יכולים להתארח אצלם. אין לנו אפשרות לנסוע וגם שם, אנחנו מכבדים אותם ולא רוצים לכפות עליהם שמירת שבת, לכן יצרנו מנהג חדש. אנחנו מבשלים את האוכל ביום חמישי בלילה ולוקחים איתנו חלק. חמותי באה לקראתנו, כי בעלי מתגעגע לקובה שלה והיא הכשירה את השיש במטבח, מבשלת בסיר מיוחד ומוזגת לכלים חד פעמיים. כל המשפחה מגיעה כל יום שישי בצהרים לחמותי ואנחנו נפגשים, מחליפים חוויות ומעמיקים קשרים". דורית ובעלה מצאו את דרך האמצע.
אבל כמה זוגות של חוזרים בתשובה מסתובבים בקרבנו, כשהדילמה נוקבת ובוערת וכמה זוגות של הורים חילוניים מתחבטים בין הרצון לשמור על קשר עם הילדים והנכדים לבין התסכול, הזעם וחוסר האונים מול המצב החדש?
בכתבה שהכנתי בזמנו בנושא, שוחחתי עם עשרות הורים וילדיהם, בני זוג שחזרו בתשובה. בדקתי את שני הצדדים של המטבע.
בשיחות עלתה השאלה העיקרית: מדוע יש משפחות בהן ההורים שומרים על קשר עם ילדיהם על אף ששינו את אורח חייהם, לעומת משפחות שהנתק נורא? התשובות היו נחרצות: "תלוי בקשר המשפחתי הקודם".
"אם הקשר הקודם לחזרה בתשובה היה קשר פשוט ומובן וזורם, אפשר עם כל הקשיים, לבנות גשר מתאים. כל אחד מתאמץ לבוא לקראת השני", הסבירו לי אילנה ושגית, אם ובת אוהבות.
רוצה להיות סבתא לנכדים שלי
אין ספק כי אחת הבעיות הנפוצות בהן נתקלים הורים של בעלי התשובה, היא הניסיון לקבל את השינוי. "תביני", אמרה לי אם חילונית. "גידלתי ילד, תליתי בו תקוות ופתאום הוא זונח את כל חייו הקודמים, גם במחיר כיבוד הורים, שהופך בעיניו למשני ואני לא ידעתי איך 'לאכול את זה'",
"את יודעת עד כמה קשה לשתוק?" הסבירה לי זיוה, אם נוספת. זיוה נאלצה לחרוק שיניים ולשתוק, להילחם עם עצמה שלא לפלוט מילה, גם כשראתה את כלתה גורבת לנכדתה בת העשר גרביונים ארוכים ביום קיץ לוהט.
"אני חושבת שרבים לא מודעים לכך שהילד שחוזר בתשובה מתנהג בקיצוניות רק בשלב הראשון", היא רוצה לספר להורים חילוניים על החלק הדרמטי של החזרה בתשובה.
"נכון, באמת מפחיד לראות אותו הופך פתאום לקיצוני, אפילו יותר מה'דוס' המצוי, כי הוא בעצמו לא יודע איך מתחילים באורח החיים החדש ולכן החוזרים בתשובה קיצוניים בשלב הראשון. במשך הזמן הם מתאזנים", היא מרגיעה. "זו היתה סדנא קשה אך מעצימה גם בשבילי. אישית קיבלתי החלטה להתרגל לשינוי החיצוני והפנימי. זו המציאות הנתונה. זה הבן שלי. אני אוהבת אותו וברור לי שאני רוצה להיות סבתא לנכדים שלי ולא לאבד אותם", היא מוסיפה בחיוך זוויתי מוסתר. "אפילו החלטתי לראות את הצד הוורוד של העניין. מעולם לא חלמתי שיהיו לי כל כך הרבה נכדים 'בחינם'. הם מתוקים, הם מחונכים והם אפילו יעשו אותי ל'סבתא רבתא' תוך עשור וקצת, אם רק תהיה לי סבלנות. זהו תואר שאף אחת מחברותיי בנות גילי לא היו חולמות עליו.
זיוה רצתה שנכדיה יתארחו אצלה והבינה שאין לה ולבעלה ברירה אלא להיצמד לכללים, כי אם הם יאבדו את האמון, השבר יגדל.
כיום הילדים שלה יכולים לסמוך עליה. "אני לא אתן לנכדה שלי להסתובב בלי גרביים, למרות שאצלנו זה מקובל. אני לא אדליק טלוויזיה לידה ולא אגלוש באינטרנט, כי אני יודעת שלבן שלי זה מפריע. כיום, כשאני רואה את תוצאות החינוך שלהם, הרבה יותר קל לקבל את אורח החיים שלהם".
הבת שבגדה בנו
אז נכון, ישנם הורים שמבליגים ובולעים ולו רק כדי לשמור על קשר משפחתי. לעומתם, ישנם שאינם מסוגלים. זה נוגד את צו ליבם. התסכול, הכעס והזעם משתלטים על הרגשות וגם אותם אי אפשר לדון על בחירתם. קשה לראות ילד ההולך בדרך שלא אתה התווית לו. הדרך היחידה עבורם היא להתנתק. הם פשוט מנתקים קשר. כמו במקרה של תמר. הוריה השקיעו כספים רבים כדי לממן את לימודי הרפואה שלה, אותם זנחה כשחזרה בתשובה. היא החליטה לעשות הסבה מקצועית ולהיות מורה במכללה חרדית. הם זעמו עליה. חלומם הגדול שלבתם יהיה מוצמד התואר דוקטור – התנפץ.
עד היום, חמש שנים אחרי, כשהיא נשואה ואם לתאומים, ההורים שלה לא בקשר איתה. הם לא מוכנים לקבל את השינוי שחוללה בחייה. מבחינתם, היא נתפסה לסוג של כת.
"בשביל אבא שלי החזרה בתשובה היא יריקה בפרצוף. אבא שלי כועס. הוא מרגיש שבהתקרבות שלי לדת אני בוגדת בו. הכעס של הורי גדול מאוד, עד שהוא הגיע לרמות שמשבשות את ההיגיון. אם בתחילה רעיון הנתק היה כדי להרתיע אותי ולגרום לי להתקרב אליהם בחזרה, הם החטיאו את המטרה. הנתק הפך לצערי לקבוע. אני יודעת שאפשר אחרת, במיוחד כשהוריו של תומר בעלי, מקבלים אותנו בזרועות פתוחות, על אף השינוי הגדול.
הוריה אינם מכירים את הנכדים שלהם ולבה נחמץ. היא מנסה מדי פעם להרים טלפון והם לא מתייאשים. כל שיחה מסתיימת בבקשה של: תחזרי הביתה, תעזבי את הדת ואז נקבל אותך בזרועות פתוחות.
בעיניהם בעלה הוא תמהוני שגם הוא חזר בתשובה, עוף מוזר שיושב ולומד תורה. הם לא מסוגלים להכניס אותו לביתם ולהכריז עליו כעל חתן באופן רשמי.
"אני מקווה שהזמן יעשה את שלו. אולי כשיצאו לפנסיה ויעמדו מול ימים ריקים, יהיה להם זמן לחשוב על משפחה ועל דם שהוא לא מים. אולי אז הם יחושו ריקנות וירצו את ילדיי, נכדיהם".
ועד שיגיע היום הזה, יושבות תמר, זיווה, שגית ואילנה ועוד הורים וילדים רבים שלא מתייאשים, מנסים להשקיע ולמצוא את שביל הזהב, כי מהורים אי אפשר להתגרש.
