סוף החופש כבר מציץ מעבר לפינה, אבל השנה אני מרגישה לגביו אחרת לגמרי.

בתאריך שבו אני בדרך כלל נכנסת לפאניקה על כך שלא עשיתי כלום עם הילדים בעוד כל המשפחות האחרות עשו דברים נפלאים, נכנסתי לפאניקה מסוג שונה לחלוטין. לא עוד ייסורים, כמו כל שנה, על כך שהשכנים עלו להרים, בני הדודים ירדו לנחלים, אחרים עפו לחו"לים ורק אני לא הפקתי לילדים כלום ומי יודע איזו טראומה תהיה להם. הפעם התייסרתי על זה שלא נסענו לשום מקום (רק לקניות לבזבז להם את המזגן) מסיבה אחרת לגמרי.

  (צילום: ליהיא לפיד)

פשוט השנה התחלתי להיות מודאגת מכך שאולי זו בכלל החופשה האחרונה שלנו וזה שלא ניצלנו אותה בשביל לעשות דברים מדהימים זה המעשה הכי מטומטם שיכולה אמא ישראלית לעשות בעולם הזה.

כי מאז שהצמד חמד ביבי את ברק הודיעו על תקיפת הכור באיראן, אני נכנסתי, כמו כל אמא שפויה, להתקף התכוננות בלתי שפוי לחלוטין, ובצדק לגמרי. כי אני אחראית ואני חייבת, רק למקרה ש... רק ליתר ביטחון.

ולמען הביטחון הזה כבר שבוע שאני חוזרת ובודקת אם הממ"ד אטום, אם כל מסיכות האב"כ תקינות ומזרקי האטרופן מנוילנים. אני אוספת את כל הדיירים הרלוונטיים לניקוי המקלט, איסוף מזרנים, קניית בקבוקי מים מינראליים וגם כמה קופסאות שימורים. שיהיה, לא מזיק.

בעוד בכל העולם כולו דואגות עכשיו אמהות טובות לביים את הילדים בתמונות שיישארו להם למזכרת מהחופשה הנפלאה, תמונות שהם יראו לנכדים שלהם. אני דואגת מה יקרה כשייגמר החמצן במקלט, כמה אנשים יכולים להיכנס לשם, כמה זמן נשרוד, האם מותר לשכנה להביא את אמא שלה? לא חבל על האוויר? (בכל זאת, האישה מבוגרת).

הנה, סוף הקיץ פה. עוד רגע אמורה להתחיל שנת הלימודים ובמקום לדאוג לרגעים האחרונים של החופשה, כמו שהצרפתים עם הוואקאנס והאמריקאים עם ההולידיי של הילדים, אנו במדינת ה"כאילו-נורמאלי-פה" דואגים שמא יהיו אלו הימים האחרונים של הילדים. הילדים שלנו. ואז מיד, מהבהלה, אנחנו מדחיקים את זה ויורדים לים לראות את השקיעה.

שוב אנחנו מתבוננים בעולם ההולך ומתחרפן סביבנו וטומנים את הראש במזגן כאילו פתח האיוורור אטום לאטום. אנחנו כועסים (בצדק) על עליית מחיר הלחם ורואים איך ברקע שרי הגנה אמריקאים נוחתים פה לרגע, מתייאשים ועפים מפה ועדיין אנחנו לא באמת מעכלים. לא באמת מבינים.

ויכול להיות שאין מה להבין וזה בכלל טיפשי להיות בהיסטריה.

אבל יכול להיות שלא.

יכול להיות שיום אחד מישהו יתבונן על התמונות שלנו, מהימים האחרונים של החופש באוגוסט 2012, ולא יאמין. הוא יראה איך הלכנו לים. איך צחקנו בארוחה המשפחתית. איך השפרצנו מים בחצר של ההורים בימים האחרונים של החופש האחרון.

והם, האנשים שיבואו לכאן, לא יבינו איך המשכנו לחיות כאילו כלום. כאילו הכל הגיוני.

כשהיה ברור שאסון גדול הולך ליפול לנו על הראש.

איך התעקשנו להמשיך בשגרה ואיך חבשנו כובע ומרחנו קרם הגנה.

וזה ייראה כל כך טיפשי, שזה מה שעשינו, לפני שהיא נפלה. הפצצה.

ואחריה לא נשאר כלום.

נ.ב. והכי נורא זה שאני לא אוכל להגיד: אמרתי לכם!