בכלל לא רציתי חתול. לא גדלתי עם בעלי חיים, לא השתוקקתי אליהם במיוחד ובכל זאת מצאתי את עצמי, לפני 14 שנה, חוזרת מחברים עם גורה כל כך קטנה, עד שהצבע שלה היה ורוד. רק אחרי כמה שבועות הפרווה התעבתה ואפשר היה להתרשם מצורתה הסופית: לבנה עם סרט בדוגמא מנומרת על המצח. יפה.
היא ניסתה לינוק לי מהמרפק
בניגוד ליופי החיצוני, האישיות הפנימית שלה היתה מסוכסכת. כל התיאוריות הפסיכולוגיות קמו במיאו חד משמעי, כשראיתי איך חתולה שנזרקה מהבית בגיל צעיר מדי נשארת נוירוטית כל החיים. היו לה טיקים, קולות משונים והיא ניסתה לינוק לי מהמרפק – תסכול בשבילה ושריטות בשבילי.
ובכל זאת היא היתה החתולה שלי. התיידדתי עם הקולות המשונים, סבלתי את השריטות בידיים. היא הפכה לחלק ממני בפני כל האנשים שעברו בחיי: בעלי דירות, גברים מעוניינים, חברות. "היא חתיכת מוזרה", אמרו רובם, אבל היא היתה שלי.
כל החתולים אוהבים להתכרבל על המיטה, אבל מיצי היתה נכנסת לחלק הפנימי שבין הציפה לשמיכה ומצטנפת שם, כך שכאשר נכנסתי למיטה לפעמים נשכבתי עליה (עוד קולות מוזרים). בכל מקום שבו התיישבתי היא באה להיות עלי. סבלה בגבורה את פרקי הזמן הארוכים מדי שעברו בין החלפת חול אחת לשנייה. התחבאה מבוהלת בפתח ניקוז קטן בקיר כאשר עברתי דירה.
אחרי הלידה היא הודחה מהעולם הרגשי שלי
בהיריון הראשון עוד יש לי תמונות שהיא שוכבת על הבטן שלי, אבל אז באה הלידה והכל השתנה.
בבלבלה המוחלטת שנזרקתי אליה אחרי הלידה לא היה בכלל מקום לבעלי חיים. אחרי יום ארוך ומתיש של טיפול בתינוקת, הנקות אינסופיות ותחושת ניתוק מהעולם, הדבר האחרון שהיה לי כוח אליו הוא שמישהו יבוא לשבת עלי. ועוד ישאיר עלי שערות.
אני לא גאה בכלל במה שקרה מאז, אבל לא אייפה את המציאות. הקשר הרגשי שלי אליה דעך. משותפה מצחיקה לחיים היא הפכה לנטל. עוד שני תינוקות קטנים הצטרפו למשפחה והעומס היה גדול. היא תמיד קיבלה קערת אוכל ומים, אבל זה הכל. ואני יודעת – כמו כל מי שמגדל חיית מחמד – שזה לא מספיק.
היא מצדה לא הבינה מה קרה. ניסתה להילחם על מעמדה קצת, אבל ויתרה מהר.
מוות בלי אהבה
בשבוע שעבר היא מתה. בחצר, אחרי כמה ימים שבהם לא זזה הרבה וכמעט לא אכלה. לא בטוח שהיה מה לעשות, אבל לא ניסיתי. יכול להיות שהיא מתה מהזנחה. בטוח שהיא מתה בלי אהבה.
הופתעתי מכמה מותה העציב אותי. לא צפיתי את הסלע שרבץ עלי ועדיין לא התפורר לגמרי. ומאז אני חושבת בצורה מרוכזת מה שחשבתי פה ושם כבר קודם: האם כאשר נולדו לי ילדים הפכתי להיות אישה עצורה ומוגבלת רגשית, רחוקה מהשמחה המבולגנת של גידול בעלי חיים? איך יכול להיות שהרגשות שלי כלפי יצור שהיה כל כך קרוב אלי השתנו? האם זה יכול לקרות לי גם עם אנשים? מפחיד.
למיצי, 1998-2012.
