כשהייתי נערה תמה עם קוקו כזה קטן וצנוע, המבצבץ מפאתי העורף, האמנתי כמו רבות מחברותי, שאם הרבי אומר "כן" על שידוך ונותן את ברכתו לנישואים עם בחור שטרם ראיתי, אז זהו הבחור שעמו אחיה כל חיי, כי הוא המיועד. אחרי הפגישה היחידה שלי עם הבחור, זו שאחריה אסור לדבר ולהפגש בכלל, התביישתי להודות בכך שחוץ מבעתה וחלחלה, אני לא חשה שמץ של התרגשות לקראת חתונתי העתידית.

  (צילום: שרה איינפלד)

תמימות, ערגה ולבסוף - ניכור

והנה, ככלות ימי אב, נלקחתי אחר כבוד למדוד את שמלת הכלה שלי. באותה עת דרשה ממני המדריכה להלך אך ורק בתחתונים לבנים, בגלל תורה עקובה מדם של כתמים בכל מיני גדלים. אינני זוכרת בדיוק במה היו הדברים אמורים מבחינה הלכתית, אבל באותו יום כשפתחתי את המגירה, קרצו אלי ברוע תחתונים ורודים וסגולים, תחתון אחד שחור ניסה לנשוך את אצבעותי המחטטות ומיקי מאוס גדול שהיה מוצמד לאחד מישבני התחתונים שבמגירה הביט בי בבוז מוחלט.

מתוך הפחד הזה, שאם לא אקשיב למדריכה ולהלכה אביא על עצמי אסון מר, התפשרתי על גינוני העלמה שלי ועטיתי על גופי תחתונים לבנים של אחי הקטן, גדולים כאלו, מכותנה צחה ועם כיס מיוחד מקדימה. בסלון הכלות התעלמה המוכרת באבירות מהמלבוש המוזר כשבאה לעזור לי במדידת השמלה ורק עיניה מיללו בדממה את אשר על לבה.

חברותי לכיתה התגברו בשלל צורות על האיסור לפגוש את החתן ואפילו לדבר איתו בטלפון. אחת מהן הניחה על שידתה תמונה ממוסגרת של המיועד ונישקה אותה בכל לילה טרם לכתה לישון. אחרת העבירה בכיתה בין הבנות תמונה של גברבר מזוקן וירוק עיניים, שהוחרמה בכעס רב על ידי המנהלת והובילה לשיעור יהדות שבו חזרה המורה על המנטרה ש"לא מדברים על דברים כאלו בסמינר".

כיום אני בטוחה שאחרי שהתמונות התעוררו לחיים בדמות בעלי הדבר עצמם, למדו חברותיי בדרך הקשה שיותר קל ונגיש לאהוב ולנשק תמונה, מאשר לנסות לעשות זאת בעולם האמיתי, האסור והמנוכר שחיכה להן מעבר לדלת נעוריהן בעיניים חמדניות.

שנאת נשים

בישיבה כנראה לימדו אותם כל כך להתרחק מאתנו, שאצל חלקם זה בא לפעמים ממקום מסוים של שנאה, שנאה לדבר הנשי המבלבל הזה שמפר בכל פעם את קדושת הגוף. אחרי הפעם הראשונה של "המצווה" הוא חזר מפגישה אצל המדריך והודיע לי בשמחה לאיד שאמרו לו שאסור לנו לישון באותו חדר בשעות הצהריים ושאסור לו להתקרב אלי יותר מדי כי ככה נוהגים בחסידות.

בלעתי בשקט את עלבוני הצורב וטמנתי את ידי עמוק בכיס החלוק האפור החדש שלי. הייתי תמימה וקטנה ואפילו קניתי לו באחת מגיחות הקניות לחתונה את הספר הפתטי: "לבעל הטוב בעולם", אותו החבאתי אז מפניו ונשבעתי לא להעניק לעולם.

הזוי משהו, אבל לפני כמה ימים, כשסידרתי את אצטבאותי, מצאתי את הספרון הזה שוכן מבויש ליד כמה תמונות קרועות ועוד כמה חפצים חסרי ערך שמצאתי כמה שנים לפני כן, שוחים בערימת לכלוך, בדירה שהיתה גם שלי ולאחר שמכרוה קיבלתי רשות להיכנס לשם ולאסוף עוד כמה משברי חיי.

במשך הזמן נראה כי ההלכה ובעיקר הלכתו של המדריך, היוו עמודי תמך לשלל רעיונות פרועים שמטרתם היתה להרחיק בינינו ולהותיר אותי עזובה ופצועה. משום מה כשהדבר היה קשור לערכי החסידות, זה היה מותר ונדרש ובמקום אחר היו קוראים לזה סתם התעללות.

חיפשתי דרכי מילוט

מהרגע שנולד בני הצעיר חיפשתי דרכי מילוט כדי לא להיות שם יותר. לכל המגיבים השמחים לאיד, כבר אז הייתי אנוסה כמה שנים, לא מאמינה בדרך החרדית ובן זוגי ידע ושתק, כך שלא זה מה שהפך אותי ל"יוצאת בשאלה".

לא ויתרתי על המסורת. היא חשובה לי והיא לא קשורה בכלום לחרדיוּת. ילדי לומדים בבתי ספר חילוניים עם תגבור לימודי יהדות. היהדות שם אמנם מינימלית, אבל עדיין אמיתית פי מליון מתחליף היהדות הקהילתי השונא והזול שעל ברכיו חונכתי כילדה.

ואני כותבת לכם היום כי עדיין לא מצאתי שום דרך מילוט, כמה שהתאמצתי לחיות הרחק ולהתעסק בשלווה החדשה שלי. השבוע אני שוב אמצא את עצמי בבית משפט. בחיי, כמה שזה נמאס. ושם כוחות האופל ינסו להציק לי שוב ושוב בעניין הילדים שנטשו.

בדיון עצמו לא נותנים לי לדבר ולכן אני פורקת את זה כאן. אני אמשיך להילחם על זכויותי כאם יחידנית, הדמות הסמכותית היחידה במעגל החיים של ילדי. מצדי אכתוב כל יום וכל שניה פוסטים כאלו להגנתי, אומר את אשר עם לבי, אמשיך לזעוק כי תובעים אותי ומציקים לי כל שנה מחדש וכמו שנמאס לכם, קוראי היקרים, מהנושא הזה, נחשו מה? לי נמאס שבעתיים.

להזמנת הרצאות של שרה איינפלד, שילחו מייל .