טוב, אז נכון שספורט זה לא החלק הכי חזק שלי, אבל אולימפיאדה זו בכל זאת מסיבה רצינית. ועוד בלונדון, ועוד כשהמלכה מתארחת ואיתה גם נסיכות עוברות בין הספסלים.

בשישי בלילה, כשנכנסה נבחרת ישראל לאצטדיון, התרגשתי. כן, כזו אני. פטריוטית ללא תקנה, שדגלי כחול לבן שמתנופפים בחו"ל תמיד מעיפים לה פעימה.

כשעלתה הנבחרת הרוסית, ובתפקיד שחר צוברי הם הציבו אמזונה יפה באופן עוצר נשימה בגובה עמוד חשמל ועם אחוזי שומן של קרקר, לקח לי רגע ואז הבנתי. זו מריה שראפובה. הטניסאית הרוסייה שכבר שש פעמים ניצחה לנו את שחר פאר. היום הן נפגשות שוב, בשש.

מימין: מאריה שראפובה, שחר פאר (צילום: ראובן שוורץ, gettyimages)
מימין: מאריה שראפובה, שחר פאר (צילום: ראובן שוורץ, gettyimages)

השתיים האלו, שהן בעצם הסיפור של כל הנשים באשר הן.

שראפובה, הבנויה כמו מודעה לשחקנית טניס, שכל תנועה שלה מושלמת, שנראית כמו יצור שיצא ממעבדת תכנות גנטי לטניסאיות, ורק האנחות שבוקעות מגרונה באופן לא רצוני מעידות על היותה, אולי בכל זאת, בת אדם.

ומולה, שחר שלנו. שחר שכולה שחקנית של נשמה. זה לא הגובה, לא מוטת הידיים או הכתפיים שהובילו אותה עד הלום, אלא הנחישות. זה האופי שלה, החזק, שמוביל אותה עוד שלב ועוד שלב. שוב היא נופלת והנה היא קמה בכוחות אדירים. יש לה חולשות שהיא לא מסתירה. היא נלחמת בהן, נאבקת מולן, כל הזמן משתפרת, מתקדמת.

ואף פעם לא מוותרת.

שראפובה היא מלכת הכיתה. אולי אפילו מלכת השכבה.

שחר היא כל אחת מאיתנו.

היא כל הנשים שהיו פעם נערות וכשהן עברו בחצר בית הספר לא עקבו אחריהן המבטים. היא כל הנשים והנערות שצריכות לעבוד קשה, דווקא בגלל שאין להן את הנתונים המושלמים. והן עובדות קשה, משתדלות, מתקדמות, מתפתחות, כדי להשיג את מה שמקבלות מלכות הכיתה באופן טבעי, בלי טיפת מאמץ או זיעה.

היום בשש בערב תעלה שחר מול מלכת הכיתה.

הלוואי והיא תנצח.

זה יהיה ניצחון מתוק, של כל הבנות הלא מקובלות באשר הן.

מחזיקה לה אצבעות.

שחר, מה שלא יקרה היום, בשבילי את כבר המלכה.