אחר הצהריים נעים לפני זמן מה יצאנו לשמורת נחל הבשור. קודם כל היה מפתיע לגלות שהילדים מעדיפים טיולי קשישים. כזה שנוסעים בו ברכב, בוהים מהחלון, ורק בנקודות ציון סופר אטרקטיביות יוצאים מהאוטו בפנים מכורכמות. למרות שאחר כך הם דווקא מבסוטים. היו כמה כאלו לאורך הנחל, אבל האטרקציה הגדולה היתה "הגשר התלוי". אורכו של הגשר 80 מטרים, הוא נטוי מעל בריכת מים טבעית, שהיא חלק מנחל הבשור והוא נראה שמור ויציב.
הוראות הבטיחות מבקשות לא לנדנד אותו ומגבילות את מספר הצועדים בו זמנית ל-45. אנחנו היינו שם לבד.
עוד נקודות במסע:
>>> מה באמת ילדים צריכים? ביקור ברהט
>>> אמא, תעשי לי רק עוד תינוק אחד וזהו
>>> משהו פה נדפק לגמרי>>> קצין בצבא לא יכול להיות בת יענה
>>> ישיבת משפחהקראנו את ההוראות ופנינו לחצות את הגשר. נעמי מלמלה אבאל'ה אבאל'ה בשביל הפרוטוקול ומיד התחילה לצעוד. אודליה כעסה שאני מנדנדת, למרות שצעדתי רגוע (אחרי הכל מדובר בגשר חבלים). ואלבי? אלבי נשאר מאחור, מסרב להניח את קצה הרגל על הגשר. הוא הסביר (כאילו לא היה ברור) שהוא מפחד. אמרתי לבנות שיחכו או ימשיכו כי אני רוצה לדבר איתו (עמית כרגיל בדיוק הלך להביא עוד משהו למצלמה מהרכב), אבל אלבי אמר, "לא צריך, אני לא בא, אני לא רוצה".
שיחררתי. קיוויתי שעם עמית הם יפתרו את זה. זיהיתי שיש פה נקודה רגישה ושמחתי שאני מסוגלת להשאיר אותה לעמית בבטחון, שהוא לא יבטל את הפחד שלו, שהוא ייתן לפחד מקום ויוכל לפרגן לאלבי על הפחד. הרי פחד זו בעצם הרגשה שדרכה אנו לומדים להיזהר או להקדיש תשומת לב לדברים ובמקרה הזה הפחד הוא באמת מנגנון אזהרה. הייתי די בטוחה שאם אלבי עדיין לא ירצה אז עמית ייתן לו להבין ולהרגיש שזה ממש בסדר ולא חייבים. עמית, כמו בדרך כלל, עשה אחלה עבודה. פחות התפלספויות, יותר יצירתיות, הרבה הקשבה ומקסימום היענות.
אז אין מה לפחד, רק להמשיך ללכת, יד ביד, ומגיעים.
