אנחנו אלופי העולם בייבוש ביצות, לא?

כי אין מצב שאני תופס את עצמי בשערות ומושך את עצמי החוצה מהבִּיצה. מה לעשות, אני לא הברון מינכהאוזן. תכלס גם אין כל כך במה לתפוס וגם לא ברור לאן כבר אפשר ללכת.

הביצה לפחות מוכרת. התרגלתי לריח, אני מכיר את ההתנהלות, העור שלי כבר לא סופר את העקיצות. וחוץ מזה כולנו שם, בפנים. נכון, חלקנו כבר בקושי מחזיקים את הילדים על הידיים, נאחזים בכל פיסת ענף יבש, חלקנו כבר רק עם הנחיריים מעל המים, ובכל זאת, חצי נחמה מצחינה מרחפת באויר הדחוס.

ובינתיים אני עומד באמצע הביצה, מסתכל סביב על כל הראשים שמבצבצים מעל הבוץ והרפש, על קרני השמש השוקעת.

ואז לעת ערב, כשהקור והאפילה עוטפים את הביצה, רגע לפני שאתה מכבה את האור בחדר של הילדים ומדליק את הסיגריה, אתה מביט עוד רגע בנשימות הרכות שלהם, ויודע שמחר שוב תקומו לתוך העיסה הדביקה, ליום נוסף בו מפלס המדמנה יטביע עוד כמה ילדים בביצה, והלב שולח לך בעיטה מרה בין הצלעות, ומרים גוש שנתקע לך בתוך הגרון, ואתה יודע שאם לא תעשה משהו, אז אתה לא ממש רלוונטי. לא כאבא, לא כאזרח, לא כבן אדם.

ואנחנו אמורים להיות אלופי העולם בייבוש ביצות, לא?

אנחנו הרי יכולים להפוך ברגע ביצה מעיקה ועגמומית, לעמק פורח, לשדה מלבלב.

ולא, אני לא בקטע של הקוקו והסרפן. אין לי סנטימנטים בקופה של הנוסטלגיה.

אני גם לא בקטע של אפוקליפסה. אבל כן בעכשיו. כי העכשיו הוא העתיד. הקרוב. שלנו. שמתרומם מולנו כמו גל צונאמי שמורכב מנתונים חסרי פשרות, וכשנעמדים מולו לרגע, קולטים שאין לאן לברוח.

אז מה, להמשיך לשקוע בשגרה המצמיתה של הביצה?

או בכל זאת לנסות לזוז, להזיז, במשהו, ביחד?

כי לבד אני לא יכול למשוך את עצמי מהביצה.

ואם נמשיך ככה, אז נראה שפשוט נגמור באותו מקום בו אנו עומדים.

יותר נכון, שקועים.

עוד פוסטים של בסדרה:

היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו: משפחה בדרך .