ואם הם יכעסו? תעבירי את התיק. יהיה בסדר.

אנחנו אורזים. סופשבוע במלון שאמור להיות מפנק במיוחד. רק שנינו. כלומר, רק שנינו והתינוקת. הילדים האחרים אצל ההורים החלופיים שלהם, שזה מאוד נוח במקרה של מלון חינמי שנוחת עליך ככה פתאום. כבר קרה שניצלנו ימים ללא ילדים לבילויים. הם מכירים את השגרה הזו.

אבל הפעם זה לא בדיוק ככה. הפעם נוסעים עם ילדה.

  (צילום: shutterstuck)

ואם הם יעלו על זה? גם ככה אנחנו בחרדה מהרגע שבו האסימון ייפול והקנאה תתחיל. היום שבו הם יפנימו שרוב הילדים בבית הולכים וחוזרים, אבל התינוקת תמיד נשארת איתנו.

כשנסענו לחו"ל הם התעצבנו. מה פתאום לא לוקחים אותם. אבל זה היה סטנדרטי, כלומר לא ממש קשור למורכבות של המשפחה המסוימת הזו. סתם ילדים שרוצים גם לאירופה הקלאסית.

אבל סוף השבוע הזה הוא משהו אחר. אז מה נגיד להם? טוב, היא יונקת, אי אפשר להשאיר אותה עם סבא וסבתא עדיין. היא עוד לא בגיל הזה. והיא ממילא תישן רוב הזמן. ולא ממש תיהנה.

בשיחות הטלפון משם הם נשמעים בסדר, אבל אולי לא? אולי הם שומרים את התקפת הזעם על מאגרי המצפון שלנו למפגש פנים אל פנים? אולי זה שקט מדומה, ערפל קרב, לוחמה פסיכולוגית?

אחרי שאנחנו מחזירים להנהלה את הלול, אורזים את העגלה בתא המטען ומתחילים את המסע הביתה, המתח נותן את אותותיו. שתיקה עצבנית? כסיסת ציפורניים? צמרמורות אימה? טוב, לא בדיוק. אבל בכל זאת, לחוצים קצת.

וכלום. הם לא שואלים, הם לא מזכירים את זה במילה. כי זה לא מעניין אותם. זה לא חו"ל, כך שאין מצב למתנות או ממתקים. אז מה אכפת להם? מה להם ולאיזו נסיעה משעממת של ההורים? למה להם להיגרר למשהו כזה באמצע החיים המתפתחים שלהם?

והם די אדישים לחזרתנו לציווליזיציה. ובעיקר בעיקר, שמחים לראות את התינוקת. מאוד.