לנו החילונים יש כבוד לעבר שלנו ולמסורת, גם אם בחרנו בדרך אחרת.

אנחנו לומדים תנ"ך בבית הספר, חלקנו מדליקים נרות ביום שישי או עושים הבדלה, כולנו בליל הסדר מתרגשים לקרוא בהגדה הישנה שסבא קרא בה וכולנו נדליק, החל ממחרתיים, במשך שמונה ימים, נרות חנוכה.

מדי פעם אומר לנו רב או אישה שומרת מסורת, שבדת היהודית יש המון כבוד לנשים.

ואני רוצה להאמין בזה.

אבל אני מסתכלת על מה קורה בחודשים האחרונים, ואני לא רואה שום כבוד.

יש דברים שלא עושים אם מכבדים מישהו.

אם מכבדים מישהו, אז לא קורעים ולא שורפים תמונות שלו.

תארו לכם שאני אקרע ואשרוף תמונה של הרב לבנון.

אם מכבדים מישהו, אז לא אומרים לו שישב מאחור באוטובוס.

אני רוצה לראות איך היו מגיבים אם מישהו היה שולח את כבוד הרב עובדיה יוסף לשבת במאחורה של האוטובוס.

אם מכבדים מישהו אז לא שולחים אותו לאגף נפרד כשהוא בא לקבל פרס על מצוינות במחקר רפואי, ולא שולחים מישהו לתת לו את הפרס בטענה שזו תועבה להזמין אותו אל הבמה וללחוץ לו את היד.

אני רוצה לראות איך היו מקבלים את זה אם ככה היו מגישים את הפרס לפרופ' ישראל אומן.

ואני לא רוצה להעלות על דל שפתיי מה היה קורה אם הייתי מנסה להפוך את המשפט על שירת נשים, ואת ההשוואה של הפה של אישה לאיבריה המוצנעים, ועושה לכך הקבלה לפיו ואיברו של איזשהו רב.

או שר בממשלה. או חבר כנסת. או סתם גבר ברחוב.

ככה לא נראה כבוד.

ואם זה הכבוד של הנשים בדת היהודית, אני מוחלת על הכבוד.

ואני מתביישת. מאוד.

זו לא יהדות. לא היהדות של סבא רבא שלי ולא זו של סבתא שלי.

זו סתם קיצוניות מטורפת מלאת שנאת נשים ופחד מנשים.

ואני לא מוכנה לשתוק יותר.

אני יודעת שיש עוד הרבה נשים שלא מוכנות לשתוק יותר.

ועכשיו כשחנוכה בפתח, יותר מתמיד, הגיע הזמן לגרש את החושך הזה.

(התמונות מתוך עצרת מחאה שארגנו נשות הרצליה בחסות ראש העיר יעל גרמן).