אני זוכרת צלצול מעצבן של שעון מעורר. ויד כועסת משתיקה אותו ונעלמת שוב אל מתחת לשמיכה, במיטה השניה ההיא שהיתה בחדר, רחוקה לפחות מטר וחצי מהמיטה שלי (ככה אמרו הכללים) ומרחק שנות אור ממני.
   (צילום: שרה איינפלד)
(צילום: שרה איינפלד)

לפעמים הוא היה הולך לכולל לשעה וחצי-שעתיים, שותה קפה, קורא "המודיע" וחוזר. לפעמים אפילו חודשים ארוכים לא. ואז היה מגיע טלפון שרשרת מבוהל: "נא לרוץ לכתובת X עם תעודת זהות. יש ביקורת של משרד הדתות" ובמהירות הבזק היו האברכים רצים, כל פעם לכולל זה או אחר, להתפקדויות, שאותן הם שילשו וכפלו בהתחזות, כאילו הם לומדים בכמה מקומות בו זמנית, כדי שימשיכו לקבל את הקצבאות שלהם, למרות שבפועל הם בכלל לא חבשו את ספסליו של בית המדרש ובכלל עסקו בענייניהם הפרטיים רוב הזמן.

אבל לפחות הכסף הגיע לבנק כל חודש.

הפוסטים הקודמים:

בבית הספר שלי ואחר כך בסמינר, ברגע שהגיעו בחינות שהיו קשורות למשרד החינוך, כמו מבחני חוץ או מבחנים של מגמת הוראה / גננות, ידענו שמותר להעתיק והמורות שותקות כי "לגנוב מהמדינה זה מותר" (קיראו כאן). ולחשוב על זה, איך פסעתי לשם בגרביים חומים עבים ועם לב מלא ברצון לאהוב נורא את השם ותמיד בלבלו אותי. כאילו אלוהים הוא חרדי והוא גם מרשה לגנוב לפעמים.

העבר שלי לא מורכב רק מגניבות. היו בו אנשים נפלאים שעד היום אני חבה להם הרבה, היו שם תעצומות נפש, ולמרות כל הבלבול החברתי, גיליתי שם, בהרבה מקרים שעיצבו אותי, רצון אמיתי של אנשים לקחת את עצמם למקום טוב יותר, להתקדם, לקבל על עצמם החלטות טובות.

לפעמים זה עלה להם בדמים מרובים, בשתיקה מול אנשים שלא הגיעה להם הסליחה. לפעמים ההחלטה הטובה היתה עוד עשרה סנטימטרים בחצאית כדי להיות יותר צנועה.

ומצד שני, ואני לא מתכוונת להעליב פה ציבור, אלא לשים מראה. מראה שעד היום כואבת לי - מצד שני, כל תחילת שנה קיבלנו, אנחנו וכל תושבי השכונה החרדית, דרך העסקונה המקומית, פטור מתשלומי ארנונה תחת ההגדרה של "בן תורה". העסקנים העבירו את ההנחות בעליצות נינוחה, בלי לבדוק מי באמת בן תורה ומי לא. זה כבר הפך להיות הנחת סלב רק לחרדים.

ואני לא אשכח איך תמהתי בהיותי ילדה, למה מותר לגנוב מהמדינה, למה מה היא עשתה לי? הכריחה אותי לעמוד בצפירה של יום הזכרון? לקחה לי את הסוכריה? צבטה אותי?

איך לוקחים ערכים יפים כמו ערכי התרבות היהודית והורסים אותם ככה, ויש לומר בטפשות, זורקים אבן לבאר היחידה שיש לנו כעם בעולם. איך?

הלוואי והייתי יכולה לתאר פה חדי קרן יפי כנף ופיות בתולות שכל היום שרו פסוקים מספר בראשית מעל מיטתי. הלוואי והייתי יכולה לבשר עכשיו לכולם שכל סיפורי הנשים האיומים שהופיעו בבלוגים שלי, בכלל לא קרו באמת, לא שמעתי אותם מאף חברה קרובה בשיחה מלאת דמעות או בטלפון בשעות לילה עצובות. הלוואי והייתי יכולה לחלום מדי פעם על לחזור לשם, ככה בשקט לקהילה שלי, הלוואי והיו נותנים לי.

אני לא יודעת למה לעסקנים מאז ומעולם חשוב להתבדל. למה כשאני פונה לרבנים לצרכי גישור אני נתקלת בדלתות אטומות, כי המקום הזה שונא מדי ועצוב מדי ולא מוכן לדבר ולהתפשר, רק לשנוא ולריב ולקחת ושוב לשנוא את האחר, למרות שהאחר בכלל לא שונא אותו.

לפני כמה ימים טיילתי במרום נווה. ליד המזרקה ישבו להן כמה נשים, שאצלנו בקהילה החרדית היו מביטים עליהן בעין עקומה מאוד. קוראים להן: "חרדיות מודרניות" - אלו שהולכות עם הפאות הארוכות עד הטוסיק, בדרך כלל בעלות רשיון נהיגה, בני הזוג עובדים ואקדמים ואצל חלק ממשפחות אלו, ישמור אלוהים ויציל, הבעל עושה צבא.

היה שם זוג ממש מוזר, לא תאמינו. אשכנזיה, מודרנית כמובן. ובעלה היה... היה... ספרדי!!!! הנה, הוצאתי את זה. הוא היה ספרדי. אוי לעיניים.

מצד אחד חשבתי שיש נחמה. הנה, בתוך הציבור הזה ישנם אנשים שכן אפשר לדבר עמם, שפותחים מדי פעם אינטרנט, שיודעים לקבץ תורה ודרך ארץ תחת מעטה אחד. אנשים שלא שונאים כל כך, אך מצד שני, ההארד קור שמספרו עצום פי כמה, של הקהילות הסגורות, אלו שאין להן שום נציג חרדי יפה נפש ברשת, שעשו קרחות לחברות שלי, שגזלו את חיי המין של ילדים קטנים שעכשיו התחתנו בהפחדות סרק ואיומים על עולם הבא עם מלאכים שחורים ונשמות תועות, שמרשים לעצמם לגנוב ממי שנראה להם, ולעשות מאלוהים פלסטלינה קטנה ועצובה ומכוערת, שאפילו לא למדו אנטומיה ותמיד מתבלבלים במיקומה של הערווה, הם מאוד מאוד מסוכנים.

הם מסוכנים גם לי. גם לחרדים המודרנים וגם לעצמם. הם מסוכנים כי הם מתנהלים בעיוורון של ילדים שוטים, של ניקח ונאכל עכשיו. ומה יהיה עם העתיד? כלכלה? מלחמה? צבא? אה, אז פתאום שולפים את הפלסטלינה מהמגירה. כן כן, נתפלל והשם יעזור.

אז איך אני יכולה לזכור היום את הנשים שהיו בסביבה שלי, אבל למחוק את ההשמצות והלעג שהיו עולים בפיהן מול כל השונה מהן: מודרנים, ספרדים או סתם חלכאים. אני מתגעגעת, באמת באמת מתגעגעת, למה שזה התכוון להיות, למה שאלוהים היה רוצה. לא תגנוב – אז אל תגנוב. בכלל! כמה פשוט זה? ואהבת לרעך כמוך? קבל גם ספרדים לוועדת האיכלוס בבנין שלך. הם לא נושכים.

ואני עצובה היום כל כך בכתבי, כי עם קצת אהבה הכל יכל להיות כל כך אחר. לכן הנשים החרדיות עם הפאות הארוכות מנחמות אותי. שאלתי בחורה אחת מהן, היית נותנת לילדים שלך לשחק עם הילדים שלי?

והיא ענתה לי, ברור. למה לא?

אז אני שואלת. למה לא, באמת? למה לא?

אז הנה אני, חותמת בכאב. כי זה כל כך משפיל כל הגניבות הללו. וזה פדיחות שלי. באתי משם. אני נשאלת על ידי אנשים כל הזמן מה הולך, מגיעים אלי מיילים היסטריים עם לינקים כל הזמן ועלי לתרץ ולהסביר ולסנגר ולברבר.

ולכם אני אומרת, תראו איך הכל מתחיל משנאת חינם.