"תכתבי כמה מילים על עצמך- מי את, מה את עושה, ילדים, תחביבים...." לכאורה משימה פשוטה שאם אני אעמוד בה אני אאלץ להשליך לפח כמה שנים טובות של טיפול פסיכולוגי דינאמי...

ובכל זאת, אני יכולה להגיד שאצלי החיים מתחלקים לשניים: לפני ואחרי האמהות.

שלושים השנים הראשונות בחיי היו מאופיינות בעיקר בשאיפות, חלומות והאמונה הבלתי נתנת לערעור שלשמיים אין קווי מתאר. למדתי משחק ובמשך כעשר שנים שיחקתי בתיאטראות שונים בארץ ובעולם. מודל העל שלי בקולנוע הייתה אנה מנייאני האלוהית שנשביתי בקסמיה ברגע בו צפיתי בה בתפקיד האמא הטוטאלית ב"bellissima".

וכבר שחשבתי ששום דבר לא יפריד אותי מהדיאדה הנפלאה שלי עם עולם המשחק- הכול השתנה.

ליום הולדתי ה-30 קיבלתי במתנה את בתי הבכורה. כבר בחדר הלידה ציידה אותי המיילדת בבברכה טרייה שלצדה תובנה שתלווה אותי במהלך חיי-"מזל טוב, יקירתי, התחתנת עם החרדה" . ואכן, מהר מאד מצאתי את עצמי מהרהרת בסוגיות מאתגרות כמו: כמה זה לא טבעי שמכונות פח ענקיות יקבצו בתוכן אנשים ויטיסו אותם לשמיים, כמה עולה לבנות מקלט אטומי והאם יש לנו תמ"א 38.

יחד עם זאת, עולם הרגשות החדש שנגלה אלי, כבש אותי וגרם לי להאיץ את התפוקה. בתוך ארבע שנים הרמנו לתפארת בית קפלן שלושה צאצאים שהצטרפו לבתו הבכורה של בן זוגי. הרוח היצירתית שפעמה בי גרמה לי לעקוב, לחקור ולכתוב על ההתפתחות האבולוציונית- אנטרופולוגית של היצורים הקטנים, המתישים, התובעניים והממגנטים האלה.

התוצאה- אחד עשר שנים אני כותבת בעיתונים השונים, חוקרת ועורכת בטלוויזיה תכנים בתחום המשפחה, ההורות והילדים. יוצרת תכנים משחקיים שמסייעים בשגרת גידול ילדים (תוצר כלאיים של הצד התיאטרלי והצד העתונאי) ובימים אלה מתחילה שנה שלישית במכון 'אדלר'. הופכת את ההורות למקצוע.

כשהשלישית נולדה נשברנו ועברנו ממרכז ת"א לשכונת רמת החייל. "כי זה יותר טוב לילדים". זנחנו אתר משחקים של שני מתקנים בשדרות בן גוריון לטובת גינה ענקית עם אשכרה אופציות לבחירה. שידרגנו למדרכה רחבה יותר שאף מכונית לא חונה עליה וזכינו בדבר הנשגב ביותר שנשמה אורבאנית הארד קור יכולה לייחל לו - חניה.

כמשפחה ברוכת ילדים אנחנו מתנהלים ברכב בן שבעה מקומות, שמנוצל לצרכי המשפחה פעם בשבוע לארוחות יום שישי. אבל רוב הזמן, זה רק אני והוא. מבלים זמן איכות יקר (מנוע 3000) בדרך ללימודים ולפגישות עבודה.

את היום שלי אני מתחילה בחמישה קילומטרים של ריצה מסביב לשכונה. אבל ברגע שאני עוברת למדי א' אני מתזזת באותו רדיוס באמצעות מכונית: חוגים, חברים, קניות. מלהטטת בין העיסוק הפרלינסרי עליו אני שומרת באדיקות, לבין העיסוק התובעני של האמהות שלא עושה הנחות גם בשבתות וחגים.

>> בחזרה לעמוד הבית