עשיתי כביסה לבנה. בגדי בית הכנסת של יום כיפור כבר תלויים על החבל צחורים וריחניים, וזה הסימן שהוא מתקרב.

ביום שישי בבוקר אעלה לבית הוריי בירושלים לבשל עם האחיות שלי את הארוחה המפסקת. אחר כך נלבש לבן, נצא מוקדם לבית הכנסת, שנקרא במשפחתנו "בית הכנסת הרחוק" ובדרך כבר נשמע את הצפירה המבשרת על כניסת היום.
  (צילום: shutterstock)

פעם היינו מתפללים בבית הכנסת השכונתי שהיה ממש ברחוב שלנו אבל לפני כמה שנים הרסו אותו כדי לבנות במקומו מלון פאר. בשנים האחרונות מלונות ענק הולכים וסוגרים על השכונה הישנה שבה גדלתי. פעם קראו לה "שכונת הבוכרים" אבל היום צריך לקרוא לה "שכונת הטייקונים" כי כל זקניה כבר מתו ובמקום בית הכנסת הבוכרי, שאיציק מהמכולת שימש בו חזן, בונים עכשיו את מלון וולדורף אסטוריה.

אחרי שהרסו את בית הכנסת מצאנו את עצמנו משוטטים בערב כיפור ברחובות העיר, מחפשים מקום להתפלל. מתברר שגם בתי הכנסת בשכונה הפכו מפוארים כמו בתי המלון ומתפללים בהם בעיקר יהודים מאמריקה ומצרפת. נכנסנו ויצאנו ולא הרגשנו בבית.
התפילה כבר התחילה ואנחנו המשכנו להסתובב מבית כנסת לבית כנסת עד שהגענו לשכונת נחלאות ומצאנו את בית הכנסת הנוכחי שלנו. בית כנסת קטן וביתי עם ניחוח ירושלמי כזה שאי אפשר להגדיר במילים.

בשנה שעברה פגשתי בבית הכנסת את אהוד בנאי, מתברר שסבא שלו בנה את בית הכנסת הזה, בית הכנסת הישן של משפחת בנאי. ובאמת יש שם ניגונים יפים להפליא.

הליכת לילה

יש מסורת ירושלמית שבליל כיפור הולכים אחרי התפילה לכותל.
הכותל הוא אחד המקומות האהובים עלי בעולם. בין כל הכנסיות והמסגדים המפוארים הוא האתר הצנוע והנפלא מכולם. קיר אבנים מתפורר, רחבה זרועה כסאות כתר פלסטיק, לא הוד ולא הדר, לא צריחים ולא מגדלים, לא כיפת כסף ולא כיפת זהב, לא עיטורים ולא ציורים, רק מילים מילים מילים. מיליוני מילים שנשפכות שם מדי יום. מילים מתוך ספרי תהילים. מילים בפתקים שבין האבנים.

אבל זה לא רק מקום קדוש, זהו נוף ילדותי. שם גדלתי עד כיתה ב' בין חומות העיר העתיקה. רחבת הכותל היתה מגרש המשחקים שלי. היום כשאני חוזרת לשם אני מבינה כמה הזוי ומוזר לגדול בתוך הבועה הזו. בין צליינים מכל קצוות העולם, רוכלים ערבים בשוק, חרדים בשטריימלים. זה אולי המקום הקוסמופוליטי ביותר במדינת ישראל. מן מציאות נפרדת.

היתה לנו ילדות אחרת. לא ילדות כל-ישראלית סטנדרטית. היינו כמו הילדים ההודים האלה שרצים אחרי תיירים. פגשנו כל מיני אנשים עם כל מיני צורות חיים משונות. אני בטוחה שזה השפיע עלינו, על מי שגדלנו להיות, כל אחד בדרכו.

סליחה

לא תמיד צמנו ביום כיפור. נהפוך הוא. ימי הכיפור של ילדותי עברו עלינו לרוב בחוף ניצנים עם אוהלים ומדורות.
לפני שהתחלתי לשמור את יום הכיפורים שנאתי אותו ופחדתי מפניו. הוא הכביד עלי, בלבל אותי, וגרם לי תחושת אי נוחות. יותר מדי שקט.

כמו כל החילונים ניסיתי להשתיק את השקט הזה באמצעות סרטי וידאו, אכילה מופרזת, הליכה באמצע הכביש ונסיעה באופניים. זה לא עזר. ובסופו של דבר החלטתי רק פעם אחת לנסות ולראות מה זה.

בשנה הראשונה צמתי והמשכתי לראות סרטי וידאו, בשנה השניה ויתרתי על הוידאו אבל המשכתי לעשן, בשלישית הלכתי לבית הכנסת ועמדתי מבוישת בצד בלי להכיר את התפילה, ברביעית כבר הכרתי את התפילה וממילא הפסקתי לעשן וגם ככה כבר לא היה לי כוח לראות סרטים.

וכך, שנה אחר שנה, השלתי מעצמי את כל ההגנות וההסחות והמסכות, וליום אחד בלבד התייצבתי פנים אל פנים מול מי שאני באמת, היפה והמכוער שבי, הפחדים, התקוות, השקרים הקטנים. רק פעם בשנה אני מדליקה את האור ומתבוננת באמת בעצמי שבמראה. בלי לשקר.

וכן, אני מאמינה שבסופו של יום זה עושה אותי אדם קצת יותר טוב.

גמח"ט לכולם.