בביקור בטיפת חלב יש משהו קצת חגיגי. כמה ימים לפני זה אני נזכרת שצפוי ביקור, מספרת לכל מי שמתעניין (כלומר, רק הסבתות, כפרה עליהן) ומדמיינת את מה שצפוי: אכנס בשערי הבית הקטן והנעים עם הפוסטרים של משרד הבריאות. אחכה בתור תוך כדי שיחה קלה עם אמהות אחרות. אראה לתינוק דברים מעניינים מצעצועים ועד המכשיר למזיגת מים קרים ואז אכנס לאחות ואציג בפניה את התינוק, שהולך וגדל בהצטיינות יתרה, חייכן, עגלגל וכולו מחמדים.

תינוק (זה צילום אילוסטרציה, ברור שהתינוק שלי אפילו יותר חמוד, אבל גם זה סבבה). המחשב שלי קובע שהוא אחוזון 70 בחמידות (צילום: thinkstock)
תינוק (זה צילום אילוסטרציה, ברור שהתינוק שלי אפילו יותר חמוד, אבל גם זה סבבה). המחשב שלי קובע שהוא אחוזון 70 בחמידות (צילום: thinkstock)

שוויץ בהטעמה אשכנזית

כי הרי מה שגורם לתחושה החגיגית הוא כמובן לא החיסונים והזריקות, אלא האלמנט הקל של השוויץ. מה נשאר? הקריירה מעלה אבק, הבגדים היפים מעודכנים לאביב 2007 ומאז אני לובשת טוניקות בעיטורי פליטות ובננה. אבל התינוק באמת כזה חמוד, שופע חיוכים עם לשון קטנה מבצבצת וגומות חן ואני מצפה לקצת התפעלות.
בתקליט סוכריה על מקל שאהבתי מאוד לשמוע כשהייתי ילדה, היה שיר יפה של ביאליק שנקרא "היש כעוללי" וכל כולו שוויץ בהברה אשכנזית:


הֲיֵשׁ כְּעוֹלָלִי?
הֲיֵשׁ כְּגוֹזָלִי? –
הַלְוַאי וּכְאוֹר פָּנָיו
יָאִיר כֵּן מַזָּלִי!

הֲיֵשׁ כְּעוֹלָלִי?
הֲיֵשׁ כְּאֶפְרוֹחִי? –
אַשְׁרַי שֶׁבְּנִי הוּא
וְאִמּוֹ אָנֹכִי!

ובכן, חצי שנה אחרי לידת התינוק ועם משהו כמו חמישה ביקורים בתחנה, אני נאלצת לקבוע: התאכזבתי. אין שוויץ. מה יש? מעקב במחשב. האחות יושבת ליד המסוף. הוא מתהפך? היא שואלת. מעביר חפצים מיד ליד? חוזר על הברות? מסתמכת על עדותי בלבד, מזינה בחריצות את הנתונים למחשב. אחר כך ניגשת וללא פוצי מוצי מודדת, שוקלת, מקיפה את הראש. מחסנת. הביקור לא קצר, משהו כמו חצי שעה; ובכל זאת אני די בטוחה שחמש דקות אחרי שיצאנו משם היא לא תזהה את התינוק אם תיתקל בו ברחוב. היא פשוט לא ממש הסתכלה עליו. ראתה אותו – כן; שאלה ובדקה והקלידה הכל בתיק הווירטואלי – בטח. אבל לא הסתכלה.

למה יש כאן תמונה של הסנדלים החדשים שלי? כי בהם האחות דווקא מאוד התעניינה, קמה אפילו להסתכל ושאלה שאלות רבות מבלי להקליד את התשובות במחשב (צילום: דליה נוימן)
למה יש כאן תמונה של הסנדלים החדשים שלי? כי בהם האחות דווקא מאוד התעניינה, קמה אפילו להסתכל ושאלה שאלות רבות מבלי להקליד את התשובות במחשב (צילום: דליה נוימן)


הוא מצדו מבסוטון ולא נעלב ממנה כלל. אם יש על הקיר ציור של פיל שמשמיע תרועות חדק בלחיצת כפתור, מה אכפת לו האחות. אבל לי זה חסר. אם בינקותו של אדם, כשהוא בשיא החמידות, הוא לא מקבל ממערכת הבריאות יחס אישי, אלא משמש יותר כנתון במחקר סטטיסטי, מתי הוא יקבל יחס כזה? אם אחות טיפת חלב, לכאורה שיא הדאגה והחמלה, לא מסתכלת על התינוק ולא מתפעלת ממנו באופן אמיתי! אז מי?

סוד ההצלחה של השיאצופונקטורה

מישהי אמרה לי פעם שלדעתה השגשוג של הרפואה המשלימה איננו דווקא בתוצאות שהיא מביאה, אלא בכך שהיא נותנת משהו שברפואה הקונבנציונלית הפך לנדיר: יחס אישי. נראה לי שזה נכון. אז דעו לכם אתם. שבעה קילו 300, שתי גומות חן ולשון שמבצבצת, אשרי שבני הוא ואמו אנוכי.