לבת, לבן ולמי שמתעניין

בשעת לילה מאוחרת זו מנמנמות להן בקופסתן זוג נעלי הבובה החדשות של הבכירה. היא קיבלה אותן מסבתא במתנה לחג, כסופות וקסומות, עם פרח קטן מקדימה. לא היה גבול לשמחתה, היא רצתה כמובן להתרחץ ולישון איתן ואם אי אפשר אז בסדר, אפשר לוותר לגמרי על שינה ורחצה. זה די צפוי לילדה בת ארבע (עד מאה וארבע). אבל העניין הוא שגם הנסיך המרכזי, בן השנתיים וכמה חודשים, ממש התלהב מהן. הוא התאמץ מאוד לנעול אותן והתהלך בגאווה טווסית לאורך המסדרון: "רי", אמר לי בשמחה, "רי!" ("תראי", כמובן).

ולמה לא בעצם? נצבט לי הלב קצת לדעת שאני לא יכולה לשמח אותו במשהו דומה. גם אם אחרוג ממנהגי ואחפש לו סנדלים בזארה נגיד ולא בנמרוד הסטנדרטי, הם לא יהיו כסופים עם פרח. הפרחים, הנצנצים, סיכות השיער, הלק והחצאיות המסתובבות כל כך מושכים את הלב. צריך לעשות מאמץ גדול כדי לבטל את קסמם של הדברים היפים האלה. האם אני מוכנה לקבל בכיף שהוא יצא מהבית עם ליפ גלוס וחצאית? כנראה שלא. אבל אני מרגישה שיש משהו שרירותי בלהרחיק אותו מזה. לגמרי לא נכון לומר שבאופן טבעי כבן זה לא מזיז לו.

אני בטוחה שעוד אכתוב על השאלה איך הופכים ילדים וילדות לבנים ובנות, כלומר מכוונים אותם להתנהגויות מתאימות למינם, כאילו. כאמא ופמיניסטית אני עוקבת בעניין אחרי הדבר הזה, מוכנה בכל רגע להודות שאכן יש נטייה טבעית חזקה לו להביע גבריות מתפרצת ולה לבטא נשיות עדינה. עד כה, ארבע שלה ושנתיים ושליש שלו, אני מזהה בעיקר מסרים מהמבוגרים.

למשל, איך מפרשים התנהגות של ילדים. "הוא כזה פיזי", אומרת הדודה על הנסיך. "התנועות שלו אגרסיביות", אומר הדוד בחיבה. "יש לו חוש טכני מפותח", קובעת סבתא. אני את האגרסיביות לא רואה ואת הפיזיות והטכניות כן, אבל לא בשום צורה ששונה מאחותו. הבכירה היתה הילדה הראשונה בגן שטיפסה בסולם הגבוה ועד היום היא קופיפה מצטיינת. כל דבר היא רוצה לעשות בעצמה, לא משנה אם זה למרוח אודם או לנסר קרש: "אני!" כשהלכנו לפארק היא תפסה מקל, החזיקה אותו כמו חרב או שרביט והתחילה לקרוא: "!Fire fire go" קריאת הקרב הזו, שלמדה מילד בגן, חביבה עליה מאוד. היא לימדה את אחיה ועכשיו יש לנו שני לוחמי מקלות זעירים, נכונים בכל רגע לזנק ולהצית אש (או לכבות? לא בטוחה). שני לוחמים, לא לוחם ואחות רחמנייה.

בימי הפעילות של המתנ"ס השכונתי הילדים נחלקים ללהקות. להקת הברווזות הקטנות בבגדי בלט חמודים ולהקת הברווזים בתלבושת כדורגל. אני, בכל מקום שאני רואה משהו כל כך מוחלט, אני חושדת. יכול להיות שאף ילד לא רוצה לדהור כמו סוס ולעוף כמו פרפר בשיעור מחול? ואף ילדה לא רוצה לרוץ, לבעוט ולהיות חלק מקבוצה על מגרש הכדורגל? אף אחת?

בפורים האחרון הבכירה בחרה בהתרגשות גדולה שמלת שלגייה מתנופפת וחרב אור ירוקה. אני חוששת שבשנה הבאה, גם אם היא תרצה את החרב, היא תימנע ממנה כי היא תבין שמצפים ממנה למשהו אחר. יותר גרוע: אולי היא בעצמה תתנכר לחרב, למרות שרק שנה קודם לכן לא היתה מאושרת ממנה להיות שלגיה בגרסת הג’דיי.