בוקר אחד קמתי בוכה. בוכה כמו בגיל שש עשרה. דמעות על הכר, שיער סתור, אף אדום, נייר טואלט מפוזר על המיטה וכל הגישפט.
ניסיתי להרים את עצמי ולא הלך. קורה. קרה. אם הייתי בת שש עשרה, הייתי נועלת את דלת חדרי ולא מרשה לאף אחד להיכנס. על הדלת הייתי מדביקה דף: הכניסה אסורה! עם ציור כזה של אין כניסה. נו, גיל שש עשרה.
הייתי מכוונת את הרדיו על איזו תחנה עם שירים עצובים-עצובים ובוכה ובוכה ובוכה. הייתי ממשיכה להרטיב את הכרית, מבריזה מבית ספר, מסתמסת עם חברות ובוכה ובוכה ובוכה. לא הייתי מכניסה פירור לפי והייתי מגניבה מבטים אל דמותי הנוגה הכל כך יפה, הניבטת אלי מהמראה שבחדר (כי יש משהו מאוד יפה ורומנטי בעיניים אדומות ועצובות ובאורח פלא השיער נראה יפה כזה, ככה, עם העצב והחולשה).
הייתי נשארת במערה שלי ומלקקת את הפצעים וכשהייתי מרגישה חזקה דיי, הייתי חומקת החוצה, מתקלחת, מתלבשת יפה בצבעים עליזים, מתאפרת קלות באיפור המוצלח ביותר: חיוך, וחוזרת לכבוש את העולם.
אבל את גיל שש עשרה עברתי די מזמן, כל כך מזמן שכשריטה שרה "לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה", אני מבינה טוב טוב למה התכוון המשורר.
אז קמתי בוכה, הרטבתי את הכרית, ניגבתי את הדמעות. לא הצמדתי לדלת דף האוסר כניסה לחדרי, לא הקשבתי לשירים עצובים ודמותי העצובה שניבטה אלי מהראי הדאיגה אותי.
"אורנה, תתאפסי על עצמך. אפ על הרגליים!". קמה באיטיות, מסדרת שיער, מוחקת שאריות איפור מרוח סביב העיניים, לוקחת נשימה עמוקה, ויאללה, יוצאת אל שדה הקרב: ארבעה סנדביצ’ים, שניים לכל ילדה. לא לשכוח למלא את הבקבוקים במים. "איפה חולצות בית הספר?, לכי לנעול נעליים, צחצחי שיניים... ואת, היי.. עוד לא התלבשת? מהר, נאחר לבית הספר". "אמא, את חולה?", "לא, ממי, מה פתאום? הכל בסדר. מי רוצה קורנפלקס?
ובלילה, מקריאה סיפור לפני השינה וכשהחזיר לא רוצה לגור בדירה להשכיר בגלל החתולה הכושית, אני מוחה דמעה. "אמא?", "לא, כלום, נכנס לי משהו לעין".
לעבור את הימים עם הרבה אויר. הקברניט של האוניה חייב לשמור על פאסון. הכל בסדר. האוניה לא שוקעת. הצוות נמצא בידיים בטוחות.
לא ידעתי שזה ככה. לא ידעתי שלהיות הורה זו עבודה 24/7. לא ידעתי שאין דקה מנוחה. לא ידעתי עד כמה זה תובעני. מצד שני... כן, זה ממלא. ממלא באהבה ובנתינה וקבלה והלב מתרחב ברגעי אושר קטנים וגדולים ואם הייתי צריכה לעשות זאת שוב, לא הייתי מהססת לרגע והייתי חוזרת על הכל.
בשנתי האחרונה ב"סטודיו למשחק של ניסן נתיב" עבדנו על הצגה. יום אחד ניגש אלינו הבמאי ובקול נכאים בישר לנו שהוא דיי מיואש מהמצב והוא לא יודע מה יהיה ושהחזרות להצגה נתקעו והוא פשוט לא יודע מה לעשות. והלך. נשארנו בחדר, כל התלמידים והרגשנו איך היאוש והפחד עושים לנו בור בבטן. אם הבמאי הגדול מרים ידיים... אם הבמאי בעל הנסיון - עצוב ולא יכול יותר לאחוז במושכות, אנה נלך אנו? האוניה שוקעת.
התחושה הזאת נצרבה בי. לא תארתי לעצמי שהיא תעלה שוב ביום מן הימים באספקט אחר של החיים. כאמא. לא תארתי לעצמי שבזכות אותה תחושה צרובה אשכיל לא להרפות מהמושכות. אשכיל להחזיק את ההגה, לבכות בשקט בפנים, להרים מפרש ולשוט קדימה בעודי מותירה מאחורי את שובל העצב ומישירה מבט אל ים כחול ואל אופק מבטיח.
