"את לא מתגעגעת לצאת לעבודה?", "את לא פוחדת ממה שיהיה?", "האם תוכלי בכלל לחזור לקריירה שעזבת?", "נראה לך שהילדים יעריכו את מה שאת עושה בשבילם?", "מה את מציעה, שנשים יחזרו לסירים?", "נראה לך הגיוני לוותר על עצמך למען ילדייך?" מאז שהתחלתי לפרסם פוסטים שמשתפים בדעתי לגבי האמהות וה"פמיניזם" - הוצפתי בהמון תגובות, שאלות ואף התקפות. הדביקו לי תווית של מייצגת המהפכה האנטי-פמיניסטית, האשימו אותי בכך שנערות חולמות היום להתחתן עם מיליונר ואף "זכיתי" במכתבים מהסוג של "בגלל נשים פטריארכאליות כמוך - נשים חזקות כמוני לא זוכות לשיוויון בחברה".
מרוב מהומה, כמעט ושכחתי לשם מה התחלתי לכתוב על הנושא. למעשה, את הפוסט הראשון "עם כל הכבוד לגברים - אין כמו אמא בבית" העלתי על מנת להסביר לכל התוהים בסוגיית אי השוויון המגדרי, מדוע הפערים רק הולכים וגדלים. אחרי שקיבלתי פניות רבות מנשים שבחרו בקריירת האמהות ושמעתי על בעיות איתן הן מתמודדות ועל רגשי הנחיתות, החלטתי שמישהו צריך לחזקן בדרך שבחרו. האם לא לשם כך פעלה המהפכה הפמיניסטית? כדי שאנו, הנשים, נוכל לבחור בכל דרך שנחשוק בה?
להיות אישה חזקה זה להיות גבר?
ובכן, אני לא אנטי פמיניסטית. אני בעד שיוויון זכויות. אני בעד העצמת נשים והגשמה עצמית. אני בעד כל הדברים היפים, אבל אני אישה. אני לא רוצה להפוך לגבר ואין לי את אותן השאיפות. למה שמישהו יחליט עבורי על איזו קריירה אני אמורה לחלום? מי אמר שלהיות מהנדס, מכובד יותר מלהיות מורה? אני בעד חופש הבחירה. כל אחד והשאיפות שלו. אני גם בעד נאמנות לעצמי ונגד צביעות. כל אותן נשים שמגיעות לתפקידים בכירים (שזהו הישג מבורך כשלעצמו) ומתחילות לחקות את הגברים, להתהלך כמוהם, להתלבש כמוהם, האם זה מעיד על חוזקן או להפך? לדעתי, אישה שמתביישת בנשיות שלה ומכחישה את העובדה הפשוטה שהיא אישה - היא זו שמוותרת על עצמה. לדעתי, להיות חזק, משמעות הדבר לשמור על עקרונותיך ולא להיסחף עם הזרם.
בתי הקטנה, בת שנתיים, גדלה עם שני אחים. יש לה מבחר עצום של משחקים וצעצועים גם מאחותה וגם מאחיה. אף אחד לא מכוון אותה לכיוון כזה או אחר והיא משחקת גם באקדחים וגם בבובות. מסיבה לא מובנת לחלק מפמיניסטיות, היא מעדיפה בובות, מטבח מיניאטורי ושמלות. ו... לא תאמינו - יש לה גם משיכה של ממש לצבע ורוד. אולי נאשים גם אותה בגניזת החלום הפמיניסטי? או שנודה לעצמנו כי מדובר כנראה בסוגיה הרבה יותר מורכבת ממה שחשבו תחילה. מורכבת ברמת כזאת, שאף קשה להתייחס אליה מבלי להיגרר להכללות כאלה ואחרות ואני מתנצלת בפני כל מי שנפגע מדברי. מצטערת, אבל לעיתים צריך לקחת צעד אחורה בכדי להבין מה עומד לפנינו.
לחזור הביתה? מי יכול להרשות לעצמו?
אחזור ואומר שוב. אחת המסקנות שלי היא שמרבית הוויכוחים והקונפליקטים, הן ברמת היחיד, הן ברמת המשפחה והן ברמת החברה, נובעים מזלזול ביסוד חיינו הקרוי "אמהוּת" ואני לא מדברת רק על היבטים פסיכולוגיים, אלא גם על היבטים כלכליים.
אני מסכימה עם כל אלה שטוענים כי מעטים יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס של בחירה בין קריירה מפרנסת לבין האמהות ואני מאמינה שבנקודה הזאת צריך לשים את הדגש; למצוא את הדרך להכיר באמהוּת כעבודה לכל דבר. הרי אם אנחנו מחלקות את העבודה ושוכרות קבלני משנה, כגון עוזרות בית, מטפלות, בייביסיטרים, מורים פרטיים וכן הלאה, כל אותם האנשים מתפרנסים מכך. אז מדוע אף אחד לא חשב לחפש את הנוסחה עבור נשים שעושות את כל זה בעצמן - ללא קשר להיקף המשרה שלהן?
נראה לי שהדרך שלנו עוד ארוכה ולכן אמשיך להעלות כאן שאלות וטיעונים לדיון. פתחתי גם קבוצה בפייסבוק בשם "אמהות זו עבודה לכל דבר", על מנת להעמיק בסוגיה וכל מי שרוצה לתרום לדיון - מוזמן להצטרף.
