בנותיי רוקדות בסלון לצלילי מוזיקה קלאסית עם שמלות וורודות ותלתלים. בניי עם כיפות על הראש, ציצית לבנה וצחה כשלג, יושבים מול ספר פתוח ומספרים לי בעיניים נוצצות על החידוש האחרון שיצא מבית ספרם. אני מסתובבת ביניהם עם חיוך זורח על הפנים. בבוקר מכינה לכולם מיץ תפוזים סחוט טרי לצד עוגת גזר בריאה ובערב מקבלת את פני בעלי עם ארוחת ערב חמה וקינוח משובח.
כן, לכולנו היו חלומות לפני החתונה, על הבית המושלם והמתוקתק ועל הילדים המתוקים והמושלמים. המציאות נראית טיפה אחרת. לתמונה נכנסים הילד החוצפן שעושה מה שמתחשק לו והילדה העקשנית שאין סיכוי להביס. אליהם מתווספים הרבה לחצים ומתחים שהחיים מזמנים לנו ובעיקר - זוג הורים שלא מסכימים ביניהם על דרכי החינוך של הילדים.
למה את מתווכחת איתי ליד הילד?
המריבה הראשונה שלנו בענייני חינוך פרצה דווקא בליל הסדר.
"אמא... אני רוצה עוף", בן השבע ביקש. הסדר רק התחיל.
"אבל אמא, אני רעב", הוא המשיך ואליו הצטרפו האחים הקטנים.
"בשום פנים ואופן לא. יש סדר, יש סדר", אבא הודיע לי ולילדים. שתקתי.
"נו, אמא... אני רעב", בן השבע לא הרפה. הוא קלט בעיניים שלי זיק של רחמים והבין שיש עם מי לדבר.
"בוא חמודי, עוד מעט תטבול את תפוחי האדמה במי מלח וסבא יתחיל לשיר...", בעלי ניסה להסביר לו. הרגשתי את המתח באוויר.
"אמא... אני רעב", ברגע שבעלי הסיט את ראשו ממנו הוא חזר לנגן לי על המצפון.
"נו, באמת, מה אכפת לך שאתן לו איזה פולקע קטן?" ניסיתי.
"למה את מתווכחת איתי ליד הילד?" ראיתי זיק של חוסר הבנה בעיניו. "להזכיר לך שהאכלנו אותם לפני שעתיים?"
"מה אמרתי בסך הכל? הילד רעב. אין לי כוח וסבלנות לנדנודים שלו", המשכתי. וכך פרצה לה מריבה ליד הילד.
בסופו של דבר "ניצחתי" והבאתי לו פולקע קטן של עוף מכובס מהמרק, רק כדי לגלות שהוא נגס ממנו נגיסה קטנה והמשיך הלאה בסדר. זכיתי בעוד "ניצחונות", כך לפחות חשבתי, עד שהבנתי, שכל ניצחון כזה הוא בעצם כישלון שלי.
"תעלה לחדר. אתה לא יוצא עד שאתה מקבל רשות", הבעל החליט על עונש (ותאמינו לי שהגיע לנער).
"אתה לא חושב שאתה מגזים קצת?" התערבתי אחרי שעתיים. "מסכן הילד". מנטרת מסכן הילד ומסכנה הילדה חזרו על עצמם לאורך השנים. עד שלמדתי את השיעור החשוב והראשון בתורת החינוך. הסוד הוא "ביחד".
רק מזיקה לילדים
למדתי בדרך הקשה. פעם אחר פעם נכשלתי, תפסתי את עמדת "האם הרחמניה", כשבעצם לא עשיתי לאף אחד טובה. "את לא מבינה שילדים שמקבלים אור ירוק מאחד ההורים, מתמרנים כדי לקבל את מבוקשם?" הוא חזר ואמר. כמו אצל כולם, הניסיון מלמד אותנו שחזית מאוחדת, חיונית ביותר להורים. עלינו להפגין תמימות דעים מול ילדינו".
הרב שמשון רפאל הירש מסביר: "אם לא קיימת הסכמה מוחלטת בין ההורים בנושא גידול ילדיהם, אז כישלונו של הילד אינו הוכחה לרוע המוסרי שלו. שכן, בתנאים של חינוך טוב יותר מצד הוריו, הילד היה עשוי להתנהג באופן שונה. כמו כן, במקום בו נכשלו ההורים, ייתכן שיצליחו החיים והניסיון – כלומר, עדיין יש תקווה לכך שהילד ישתפר".
"את לא מבינה שאת רק מזיקה לחינוך שלהם?" בעלי אמר לי באחד הערבים בהם הצלחנו להתחמק מהבית ולשבת על כוס סיידר חם בבית קפה קטן סמוך לבית. וכדרכם של זוגות, התחלנו ללבן עניינים ברגע של שקט. "כמנהל בית ספר, אני חייב להגיד לך שהדבר החשוב ביותר בחינוך הוא להעמיד מול הילד חזית אחידה. גם אני לפעמים לא מסכים עם עונש או תגובה של מחנך מסויים, אך כמנהל אני יודע שלטובת העניין עלי לעמוד שם ולגבות את המערכת החינוכית. כשאת לא מגבה אותי, את רק מזיקה לילד", הוא הסביר לי.
"אבל מה לעשות? אני לא תמיד מסכימה איתך ולדעתי קורה שהילד צודק ולא אתה", פתחתי את כל הקלפים על השולחן.
"חשבת על זה שגם אני פעמים רבות לא מסכים איתך?" הוא ענה לי.
"באמת?" לא זכרתי אפילו מקרה אחד.
"את יודעת למה את לא זוכרת? מסיבה פשוטה. תמיד הקפדתי לגבות אותך". אחד-אפס. פתאום הבנתי.
"זה לא משנה אם אני צודק בתגובה שלי או לא. מה שחשוב הוא שהילד שלנו יראה שאמא מגבה את אבא וגם ההפך ובכלל, בואי נלמד ונסכים מראש על שיטת החינוך בה נשתמש כדי לגדל ולחנך את החמודים שלנו". הסתכלתי לעברו של בעלי, איש חינוך במקצועו ולראשונה נפל לי האסימון.
מאז אותה שיחה, אני משתדלת. יש נפילות, יש את הפיתוי הזה, הרצון להיות האמא המגוננת ועדיין, למדתי לשתוק, למדתי לגבות ואני חייבת להודות, שאני רק רואה וחוזה בתוצאות מבורכות.
דברים שלמדתי בדרך הקשה
• אל תאפשרו לילד "לעקוף" את אבא/אמא שכבר השיב/ה לבקשה שלו.
• למדו להגיד: "אדבר על זה עם אבא / אמא".
• אל תתווכחו בשום פנים ואופן לפני הילדים בכל נושא או דיון הקשור לחינוך שלהם. חכו לרגע של פרטיות ולבנו את העניינים ביניכם.
• "סוף מעשה במחשבה תחילה". נסו להגיע למסקנות אחידות לפני שהבעיות צצות ועולות על פני השטח. מומלץ, רגע לפני שהם נכנסים לגיל ההתבגרות.
