כשאני מספרת על יתרונות המורים הרוסים - אתם שואלים בשביל מה באתי לארץ; כשאני טוענת שהחברה שם יותר תרבותית, אתם אומרים שיש לי רק תלונות; כשאני קוראת להחזיר את הכבוד למורים, אתם צועקים: תחזרי לרוסיה. למען האמת, בכל פעם שאני רק מכניסה את המילה רוסיה לפוסט זה מה שאתם צועקים. אז לכל אלה שממהרים לשים אותי על מטוס ולשגר אותי בחזרה, רציתי לומר, פעם אחת ולתמיד - תקפצו לי.
בימי חודש אלול נהוג לערוך "חשבון נפש", מעין סיכום שנתי של כל מעשינו במהלך השנה. בעיצומו של התהליך החלטתי לבחון את השאלה - למה אני נוטה כל הזמן להשוות בין מה שקורה כאן בארץ לבין איך זה היה ברוסיה? שמתי לב שרבים נעלבים מההשוואה הזו, נראה להם שהיא באה מתוך התנשאות. הבנתי שהתשובה לכך היא שאני פשוט עושה השוואה עם שעבר עלי בילדות, כמו כל אדם אחר שעושה את אותה ההשוואה, אלא שאני נולדתי ברוסיה. מה לעשות? מחצית מחיי, כולל שנות בית הספר וקצת מהאוניברסיטה עברו שם.
גרין קארד? תודה, אבל לא תודה!
אני ישראלית מהרגע שהפקדתי את דרכוני הרוסי. משפחתי עלתה לארץ בערב יום העצמאות והאמת היא שקשה לתאר במילים את החוויה הזו. הנופים המהממים בדרך, ריח של פריחת הדרים באוויר, אנשים חוגגים ברחובות העיר, זיקוקים וצעצועים זוהרים. הסתובבנו בחוץ עם פה פעור, המומים לגמרי. אף פעם לא אשכח את היום הזה.
מאז נסעתי הרבה לחו"ל, במסגרת עבודתי. בכל פעם חיכיתי לרגע הזה, בו אחזור הביתה, לשדה התעופה הקטן (שקצת גדל מאז), לים הכחול, לפריחת ההדרים. אני מתכוונת להישאר כאן תמיד ולגדל את משפחתי בארץ. אני לא מאלה שמחזיקים בשני דרכונים - ככה סתם, ליתר ביטחון. גם כשקיבלתי גרין קארד ביד (יותר טוב מדרכון רוסי, נכון?), אמרתי לאמריקאים "תודה, אבל לא תודה".
היופי של החברה הישראלית הוא ברב תרבותיות שלה
אני גאה להיות ישראלית. יחד עם זאת, למרות שאינני מתלהבת, בלשון המעטה, ממה שקורה היום בברית המועצות לשעבר, הרבה דברים משם זכורים לי לטובה. כל עולה חדש או ותיק נאחז בזיכרונות הטובים מארץ מולדתו. זה כל מה שנשאר לו. אני גם מנסה להעביר חלק מהתרבות הרוסית לילדיי ולהקנות להם שפה נוספת. תאמינו לי, זה לא קל בנישואי תערובת. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה כאשר בתי עונה לי פתאום ברוסית. החיבור הזה של עולמות כל כך שונים עומד הרי במרכזו של הרעיון הציוני. זה אמור לחזק אותנו. כל מי שמאמין שיוצאי ברית המועצות לשעבר או כל מדינה אחרת אמורים להיטמע בחברה ישראלית עד כדי התבוללות תרבותית, חי באשליות. כל היופי של החברה הישראלית הוא ברב תרבותיות שלה.
קשה לקבל דעה שונה, מי כמוני יודע. אני נשואה לאיש דתי וכמעט בכל נושא יש לנו חלוקת דעות. החוכמה היא ללמוד להקשיב ולהתרכז במשותף במקום בשונה, במה שכל אחד יכול לתרום מהצד שלו למערכת המשותפת. אצלי בבית, ספרי קודש עומדים לצד ספרי הרפתקאות ברוסית והילדים מברכים אחרי שאכלו בורשט ופירושקי. בעלי מכין דג מרוקאי לחגיגות נובי גוד והילדים מצפים לקבל מתנות מפיית השיניים (שזה בכלל לא שלנו). בקיצור, סלט אחד גדול. אני לא טוענת שכך צריך להיראות כל בית בישראל. ממש לא. אני רק אומרת שגבר ישראלי, זה שאוהב את הרוסיוֹת בשל היופי, יצטרך ללמוד לקבל גם את דעותיהן. אנחנו כאן בארץ ויש לנו מה לומר. נראה לך או לא, פשוט תקשיב. מי יודע, אולי תלמד משהו חדש.
גמר חתימה טובה לכולם.
