"הפתענו אותה. היא פשוט בכתה מאושר", חדווה שטחה בפני שוב את סיפור מסיבת יום ההולדת שהם ערכו לאחותה. נדמה כי במשפחתה של חדווה שבוע אינו חולף ללא מסיבת הפתעה למישהו מדיירי הבית. אחים, אחיות, דודים, דודות. הם רצים ממסיבת יום הולדת אחת לשנייה.
"אתמול הבאנו לדודה דיצה בלונים לעבודה עם עוגת קצפת מדהימה", חדווה מספרת ועיניה נוצצות.
"והיא הייתה מופתעת?" שאלתי בהפתעה, שכן במשפחתה תמיד מפתיעים.
"אנחנו אוהבים ימי הולדת", היא אמרה.
לא הזדהיתי איתה. ימי הולדת מזכירים לי דווקא תמיד את החורים השחורים שמצפים לנו על כל צעד ושעל. אולי זו תכונה מולדת של מנבאת רעות. משום מה ימי הולדת דווקא גורמים מועקה. מאז ומתמיד התחננתי בפני חברותיי ובני משפחתי שלא לחגוג את האירוע.
"את בטח מפחדת להתאכזב", התעקש בעלי כשביקשתי ממנו רגע לפני החופה לא לחגוג לי ימי הולדת. "אולי בכל שנה מחדש את חוששת שתתאכזבי אם עוגת ההפתעה לא תחכה לך במטבח, כי בסתר לבו של כל אחד יש איזה רצון לאיזו מסיבת הפתעה והררי מתנות..."
דיכאון יום הולדת?
למרות הסקפטיות, בעלי הקשיב לי ועמד בהבטחתו. מדי שנה היום הזה חולף ללא אזכור... "את סובלת מדיכאון יום הולדת", גיסתי איבחנה את הבעיה שלי. כן, ישנה תופעה ושמה דיכאון יום הולדת. יש כאלה שהדיכאון מתחיל אצלם כמה ימים לפני יום ההולדת, השיא מגיע ביום ההולדת ולאחר מכאן לוקח להם זמן לאסוף את עצמם ולצאת מהדיכאון.
כמה מפתיע. אנשים שסובלים מתופעה זו הם בדר"כ מאוד אינטליגנטים ומכל גווני האוכלוסייה, אך יחד עם זאת, הם אינם אוהבים את יום הולדתם. הם חווים עצב. "בשביל מה?" הם אומרים. הם שונאים מסיבות הפתעה ושונאים שמשפחה וחברים מצלצלים ומברכים אותם. עבורם, יום הולדת שווה עצב, בכי, תחושת אכזבה, בדידות ועוד. רובם עושים את הכל כדי להיות לבד עם עצמם. העצב, הבכי ותחושת הבדידות הולכים וגדלים ומזינים את עצמם עוד יותר.
לדיכאון יום הולדת מספר סיבות: כל ה"אין" מופיע בעוצמה גדולה מאוד. כל מה שחסר או נדמה שחסר בחיים, מופיע בחשבון נפש נוקב, יחד עם ביקורת עצמית ושיפוטיות קשה מאוד כלפי עצמם. הם מסתכלים על כל מה שלא השיגו בחייהם. זה יכול להיות מגוון רחב של "אין". לדוגמא, אין לי עבודה שאני אוהב/ת, אין לי כסף, אין לי חברים טובים, אין לי הצלחות, אני כישלון, אין לי הספקים. סיבה נוספת היא הפחדים. הפחדים מופיעים כל הזמן, אך ככל שמתבגרים, עוצמתם עולה. הכוונה איננה רק לזקנים, אלא גם לצעירים המפחדים להזדקן. הפחדים הקלאסיים הם: פחד מהזקנה, פחד מקמטים, פחד משינויים גופניים, פחד מהמוות, שבכל שנה מתקרבים אליו יותר.
מרשם לדיכאוניים
"אפשר לצאת מהמעגל הזה?" אני תוהה.
"כן, צריך להפוך את האין ליש", גיסתי מתעקשת וממהרת להציע לי פתרון מעשי: "קחי עט ונייר ותתחילי לכתוב סעיף אחר סעיף, תודה על כל מה שיש. ראשית כל - אני חי/ה ועל זה תודה רבה. הסתכלו על עצמכם. כל האיברים נמצאים, הם בריאים, יופי, תודה. יש לי איפה לגור? נהדר! תודה רבה. יש לך משפחה, ילדים מקסימים, חברים, תינוק, עבודה, ספר חדש, וכך תמשיכי ברשימה ועל כל דבר תגידי תודה.
תכללי ברשימה גם דברים הנראים פשוטים והם כל כך מובנים מאליו. הרשימה חייבת להיות ארוכה מאוד ולכלול לפחות 30 סעיפים. ככל שתרבי, הרי זה משובח. אחר כך יש לקרוא את הרשימה כמה פעמים עד שמרגישים שמצב הרוח משתנה והשמחה מגיעה. עכשיו אפשר להתחיל את חגיגות יום ההולדת".
האבחון של גיסתי לא עזר לי. התעקשתי לדבוק בגירסה שלי בכל הקשור לימי הולדת, עד שלבת שלי מלאו חמש. כדרכם של ילדים, ימי ההולדת צובעים את לחייהם בוורוד, עיניהם בורקות והם מקבלים את כתר המלכות ליום אחד שלם.
במשך שלושה ימים אני "רוקדת" על יום ההולדת של הבת שלי. היא ממהרת לישון וגם להשכים קום, העיקר שאעמוד בהבטחתי ואכין לה עוגת יום הולדת. ביום הגדול היא בקושי נושמת מהתרגשות. היום היא המלכה של הגן. כל חברותיה חפצות ביקרה. מקשטים לה את הכיסא בבלונים וכל אחת מתחננת שהיא תבחר בה להושיט לה את כתר המלוכה, קרי זר הפרחים ששמים על ראשה כמספר שנותיה. כשהגעתי לגן והתיישבתי על הכיסא, התרגשתי לשמוע אותה שרה: "אמא יקרה לי..." ובסיומו של הטקס המרגש, שכלל חלוקת עוגה, שקית יום הולדת ופרסים לבנות הגן, בתי ניגשה אלי ואמרה לי:
"אמא, הכי כיף ביום ההולדת, כי את כמו מלכה. מותר לך לבקש הכל!"
אז הבנתי לראשונה מה התפקיד שלנו ביום הזה: להסתכל על חצי הכוס המלאה, להודות לאלוקים שהגענו עד כה, לבקש חסד, להמשיך הלאה ולערוך חשבון נפש שסופו קבלה לעתיד. ואם אני מלכה ביום ההולדת, יש לי את היכולת והאפשרות לבקש מאלוקים מה שארצה, כי השמיים פתוחים ושרביט הקסם פועל. יום הולדת שמח!
