נדמה היה לי שהצלחתי ללמד את הבנות שלי כמה ערכים: שלא חייבים להיות כמו כולם ושלא חייבים לקנות תחפושת יקרה. בכל זאת, מדובר בשמלה ליום אחד ואפשר להתחפש בתחפושת זולה. אבל איפה, כשעמדתי בחנות ואביבה בחרה תחפושת יפה, אבל מאוד יקרה, תשאלו אותי אם קניתי? בטח שקניתי. בכל זאת לא בכל יום פורים...
הכל התחיל לפני שבועיים. אביבה היא היחידה בין בנותיי שיש לה גישה ישירה למיתר חשוף בתא האשמה בלב שלי. קשה להסביר אם מדובר במבט מעורר רחמים או באופן הדיבור השקט שלה. אני תמיד שם כדי לרצות אותה או נכון יותר כדי להשתיק את המצפון שעובד שעות נוספות בימים אלו.
"את שקועה בעבודה שלך, את מזניחה את הצד הרגשי אצל הילדים", האיש הקטן שבלב דואג לפמפם מדי פעם את מיכל המצפון ואני מיד מתייצבת ומנסה לכפר.
"תראי איזה תחפושת מהממת", שלפתי את הכלה מארגז התחפושות. היא לא הגיבה.
"ומה את אומרת, חמנייה? אולי מלכת שמש?" ניסיתי והיא רק תלתה מבט עצוב. היא לא אמרה מילה. המבט שלה דיבר.
"כשאנחנו היינו ילדים", עוד לא סיימתי את המשפט ודודו התחיל לצחוק.
"כשאתם הייתם ילדים הכל היה אחרת נכון?"
"נכון, אל תצחק", הגבתי והתחלתי לצבוע בצבעים צבעוניים ומרשרשים את התחפושות המקוריות שהיו לנו בילדות.
"אתם חושבים שהשקענו כסף בתחפושות? מה פתאום! סבא שלכם לקח שק תפוחי אדמה, כיבס אותו ובמו ידיו תפר בגד של איכר כפרי, כובע קש והנה תחפושת, ואתם חושבים שההנאה שלנו נפגמה? מה פתאום?
קשה לתאר את הסיפוק שמרגישים כשמכינים תחפושת בעשר אצבעות. נאלצתי לסיים את התיאור המלבב של ילדותי הקסומה, שכן קהל המאזינים היה שקוע בתוך ארגז התחפושות שעמד באמצע החדר. ואני שקעתי במחשבות.
מדהים אותי בכל פעם מחדש לגלות כיצד התחפושת מגלה לי את נפש הילד. בת העשר החליטה להתחפש לגיבורת השושנים (רעיון פרי המצאתה. כל הזכויות שמורות), אבל אני, שגרה במחיצתה, יודעת שההחלטה שלה תקפה לחצי יום, במקרה הטוב ליום שלם. החל מראש חודש שבט ועד לדקה לפני פורים, היא הספיקה ותספיק להחליף קרוב לאלף תחפושות וגם בפורים היא תמשיך להתלבט. בסופו של יום היא תחליף מספר תחפושות ועדיין תרגיש שהיא לא מצאה את התחפושת המושלמת.
לעומתה, בת השש כבר החליטה בפורים שעבר למה היא תתחפש בפורים הבא, ושום דבר, כולל הבטחות, איומים, ניסיונות שכנוע שכוללות הצגת שמלות נשף מרהיבות, לא יזיזו אותה מדעתה. זו התחפושת. נקודה.
וישנו גם הילד, ששואל, מתלבט, ניגש לחנות הקרובה ובסופו של דיון מחליט וגם מאושר עם החלטתו.
ואני עוקבת אחרי כל אחד מהם ומגלה את אופיו, והכל בזכות בחירת התחפושת. הם נוברים בארגז התחפושות, ואני נוברת בארגז הפילוסופיה. מתברר שהפעם כל הקודים נעלמו לי.
"את רוצה את הנסיכה הקסומה שראינו אתמול בחלון הראווה במרכז המסחרי, נכון? זה מה שאת רוצה?" שאלתי אותה כי הרגשתי שזה מה שעובר לה בראש. וצדקתי. המבט שלה אמר כן.
"הולכים למרכז המסחרי", ההחלטה נפלה באחת. כל הילדים התקבצו סביבי ובתוך מחצית השעה עמדנו מול השמלה בחלון הראווה, יותר נכון מול המחיר המפולפל שלה. שמלה ליום אחד? חזרתי על המשפט שוב ושוב, חשבתי שדיברתי בשקט, אבל אביבה שמעה כל מילה.
"אז אל תקני, אמא", אביבה אמרה ותלתה בי מבט עצוב. נשברתי. "נו, טוב", בקשתי מהמוכרת לארוז את התחפושת. עיניה נמלאו אור, ואז ראיתי את המבט בעיניים של רותי, שעקב בדממה אחר התחפושת החדשה של אביבה, שנבלעה לה בשקית. "גם את רוצה?" שאלתי בתקווה שהיא תסרב.
"כן, אמא", ותחפושת יקרה נוספת הצטרפה לשקית. נו, טוב, בכל זאת, לא בכל יום פורים...
שיחה קצרה ששמעתי בחנות התחפושות:
"למה הבת שלך מתחפשת?"
"אין לי מושג".
"אז כדאי שיהיה לך".
"כדאי שיהיה לי? כדאי שיהיה לה קודם".
