"מה העבודה הזאת לכם... ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר".
כבר כמה חודשים שאדם מבוגר, עליו תלויים תיקים ושקיות, נע ונד בין שני קצוות היבשת.
בהתחלה הוא עוד היה מוקסם מהסידור. אחרי הכל לא רק אירופה היא ישות מוניציפלית אך סכיזופרנית החצויה לשניים.
גם הוא, שסוע וחצוי בין הרצון שלו לספק לנשמתו חיים שלווים ורגועים, לבין הבהלה שלו למה שמתחולל בתוך גופו ומה יותר נכון לאדם המחולק לשניים מלגור בשני בתים נפרדים? פעם לשאון הבורגני שבביתו שבמרכז העיר, מקום בו המחלות נופלות כעול על שכמו ופעם לברוח אל עיירה שכוחה באירופה. סתם לאבד את עצמך לדעת בנסיעות. ככל שהוא נשאב לאופציה האחרונה, לרגע אחד לא עלה על דעתו שהוא דן את עצמו לחיים של תלישות, לנצח לנוע ולנוד ולעולם לא להרגיש שייך.
בעוד כולם סביבו ממשיכים לחיות בקן חמים, שפעם גם הוא חלק איתם, הוא ממשיך להתנייד ממקום למקום עם אוסף שקיות הניילון שלו, טומן שם תרופות ובגדים, ומידי פעם נזכר כיצד גירש את עצמו מארץ האנשים הנורמלים.
הוא כמעט ושכח איך פעם, ממש לא לפני הרבה זמן, חי בקופסה אחידה ומרובעת שנקראת 'בית’, קופסא שבה התגוררו כל החפצים והבגדים שלו תחת קורת גג אחת, ולא נדדו כמו טרמיטים בין כל מיני בתים.
יש מחיר ללחיות אחרת מכולם, ולאל לאט המחיר מתחיל להתחוור לו, קשה לו מאוד שלא להרגיש נידוי, ניכור ואשמה. יש משהו בגבולות הברורים והשבלוניים של ארבע קירות, תקרה ומגרות שבתוכם הרכוש, שגורם לאדם להרגיש שפוי ואנושי. נטוע. אחרי הכל, הוא איש בלי בית, ממש כמו היהודי הנודד וזו לא ברכה.
במשהו הוא בטח אשם. הוא פשע, חטא איכשהו, כדי שאף מקום לא ירצה להפוך אותו לשלו.
מה רוצים ממנו? אבל בסך הכל הוא באמת לא הרגיש טוב! ליבו סיבך אותו...
* *
שנים שהיה ממהר בכל בוקר, בשעה שבע, לסניף קופת החולים, כדי להשיג את המספר הראשון או לפחות את המספר השני בתור. בשל המחלות הבלתי מזוהות שפוקדות אותו, הוא היה נאלץ להיעדר מעבודתו לעיתים קרובות, ולא להתקדם בסולם הדרגות לפי כישרונותיו. יותר מכל הוא היה מתלונן שליבו משתגע ודופק בחוזקה. בום בום בום גדול במקום בים בים קטן.
הוא איחר לעבודתו והתלונות לא פסקו, הוא התלונן על מצבו ומעסיקיו התלוננו עליו.
ואשתו והילדים שותקים.
יום אחד, היה מבטיח להם, נאכל מה שנרצה וכמה שנרצה... יום אחד...
ואשתו יודעת, ביום שהוא יגדע את סבב מחלותיו זה יקרה. ובינתיים נשאר להם רק לחלום על חיים אחרים, ועד אז צריכים להדחיק את העניין ולהמשיך לחלום.
חיי היומיום, קשיי הפרנסה וטרדות החיים השכיחו עד מהרה את החלומות הטובים כהרף עין. רק בלילות הוא המשיך לחלום על חיים חדשים. ובני משפחתו מחדרם הסמוך שמעו אותו נאנח על משכבו, כי ליבו שום הלם בעוז, וחזהו כאב ורע לו, כי פחד שימות לפני עלות השחר.
"תפסיק לחלום ותתחיל לעשות". אשתו ממריצה בו מפעם לפעם, ואילו הוא חסר מנוח. היו לו אמנם חלומות גדולים, הוא הרגיש שהוא החוליה החזקה שבין הבית לבין העולם והוא שאף להתקדם בכל מחיר.
הוא התחיל לחסוך. הוא חסך סכום ממשכורתו הקטנה והדביק גם את אשתו וילדים בחלום על חיים קלים יותר, טובים יותר. הוא רצה לקחת אותם לנופים אחרים, והכסף שחסך נועד להביא אותם לשם.
"אתם תלמדו טוב, תעשו רצון אבינו שבשמיים ונגיע לארץ המובטחת... ארץ הנוחות".
בימים בהם חש בטוב היתה יורדת עליו רוח תקווה ואופטימיות ולו רק למספר שעות.
הוא חלם להתקדם, לקנות, לעסוק, להתעשר. רוב חלומותיו היו בחזקת דיבורים, הבל פה, אבל המחלות שלו היו אמיתיות.
הן היו אמיתיות עד כדי כך שהילדים שלו היו עוזרים לו לסחוב את שקיות הקניה כדי להקל מעליו, ולפעמים היו משתמשים בשתי עגלות שוק כדי שאבא שלהם לא יתאמץ, ולא יתנשף וחלילה שלא ירגיש את דפיקות ליבו. מידי פעם היה מזכיר להם כי הלב של אבא חלוש, והם נעצרים ונותנים לו לנוח, מחכים בסבלנות שרק אבא שלהם לא יתעייף, שלא יבגוד בו ליבו, שלא יבגוד ליבו בהם.
באמצע הקניות החגיגה היתה מושבתת, כי אבא מחוויר, מתנשף, עד שפעימות ליבו חוזרות לקצב הנכון, והילדים נושמים לרווחה, כאילו ליבם פועם בתוך ליבו.
אוי, הוא נזכר באותם ימים, באשתו ובילדיו, בזמן שהוא נע ונד, אף על פי שכולם נזהרו והוא נזהר כפליים, הניסיון המצטבר מלמד שאין אדם נמלט מגורלו.
"ואיך הלב שלך?" שאל אותו הרופא בחיוך מתחת לשפם.
"ואיך הלב שלך?" שאלה אותו אשתו עם חיוך מתעקל בשפתיים.
"זה לא הלב. הפעם זה רציני ביותר", הוא לחש באימה לאחר שחזר מקופת חולים, שם קיבל דיאגנוזה מדויקת לגבי מצבו הקשה.
ואז החל הסרט הרע.
"די, אתה בריא. אין לך כלום", אשתו איבדה את הסבלנות.
"אין לי כלום? איך את מרגישה את החולשה בצד שמאל של הגוף שלי? כאילו הרגל כבר לא תצליח לסחוב לי את הגוף? ואת יודעת היטב מה זה אומר... חיי קצרים, הכל עניין של זמן".
בלילה הוא נאנח, בבוקר הוא הסתובב כהלום רעם בין שרשרת של רופאים.
"בן דוד שלי עושה דיקור סיני על פי ההלכה", מיהר לבשר לו חבר שניכר רק בעת צרה. והוא מיהר לדוקר הסיני.
"אתה לחוץ", מיהר הלה לבשר לו ולדקור את כל גופו במחטים.
"אתה מרגיש יותר טוב, נכון?" הוא לא נתן לו אפילו מקום לפקפק באידיאולוגיה הסינית שהפכה לנר לרגליו.
בחדר סמוך ריחות עזים של צמחי מרפא. והוא מלהט בידיו וממלא את הבקבוקון בתריסר משקין שונים.
"שלוש פעמים ביום והכל כלא היה", בישר לו בעליזות.
"ומי אמר שהשרירים שלי לא נפגעו? והעצבים?" הוא המשיך להקשות.
"תשמע, אם אתה לחוץ וחושב שמשהו נורא באמת קורה, אולי בכל זאת תיגש לרופא מערבי לבדיקות", השיב לו הדוקר, ולא הבין כי התשובה שלו ביטלה בזה הרגע את קסם צמחי המרפא.
ובפעם הראשונה בחייו הוא פחד לגשת לקופת חולים.
"אולי זה רציני? הלב שלי מאותת לי כי מדובר במחלה רצינית", הוא גער בעצמו על שנכנע במשך שנים ללב הבריא שלו. פתאום הוא הבין כמה שנים מחייו התבזבזו על פחד שווא.
לב חזק יש לו, לב חזק שעומד לקרוס תחת מתקפת ניוון מתקדם.
"תבדוק את הלב שוב", אומרים לו מכריו, והוא התייצב אצל הקרדיולוג הבכיר, שבדק ובחן, והקשיב.
"הלב שלך בסדר גמור", פסק. "בריא כמו שור. לא מראה שום סימן קלוש של בעיה".
והוא, ליבו נפל בקרבו, ליבו חשב להישבר, לראשונה בחייו התאכזב לשמוע כי פעימות ליבו סדירות.
עכשיו הוא נאלץ לחטט בשאר אברי הגוף.
הוא בטוח שיש לו משהו.
רופא משפחה, הכתובת המוכרת הבאה.
בפנים חיוורות הוא התיישב מול הרופא שהקשיב ברצינות, ובדק ביסודיות, ונענע בידיו, ורשם לו חמישים בדיקות דם שונות.
"רוב הסיכויים שהכל בסדר", פטר אותו.
"רוב הסיכויים, משמע עדיין נותרו מספר סיכויים שיש משהו לא בסדר איתי. אני מרגיש שמשהו לא בסדר איתי. אני יודע".
החולשה בשרירים תקפה אותו שוב, והוא כבר לא ראה את ילדיו, גם לא את חובותיו. הוא רק ראה את המוות אורב לו בכל צומת אפשרית.
הוא חייב לברוח מהמוות.
"סע לים המלח. השמש, המלח ירפאו לך כל שריר וכל עצב". הוא הקשיב לרופא הבא בדמות הבוס שלו.
והוא נסע לים המוות, והמוות נסע בעקבותיו. הוא כמעט ויכול היה להישבע כי כנפיו השחורות העיבו על השמש החמה ששלחה קרניים לכל כיוון.
"צריך לשלם חשבון חשמל. גם גז", הזכירה לו אשתו. והוא שמע אותה כמו בערפל. מה זה משנה חשמל, חשבונות, גז שינותק, כשהמוות בעקבותיו.
והוא שלף את המזומנים מהחיסכון, כדי למצוא מרפא אצל פרופסור שמחיר עלות פגישה זהה לחשבון החשמל והגז שלו גם יחד.
"לכאורה כל הסימנים החיצוניים מעידים על בריאות תקינה", אמר לו הפרופסור בפנים של פרופסור.
"לכאורה?"
"ברור. אין אני יכול להבטיח לך כי ברגע זה ממש, לא תתחיל חלילה, מחלה לקנן בגופך, כשם שאיני יכול להבטיח לעצמי שמחלה אינה מקננת גם בגופי. לכן נערוך בדיקות נוספות".
הן לא העלו דבר.
"אז מה הפרופסור מציע?" הוא שאל.
"תנוח כמה ימים ונראה. אם החולשה בשרירים תעבור לך, נדע שזה רק הלחץ המשפיע על גוף האדם".
"אבל דוקטור אני לא לחוץץץ" סינן בין שיניו.
והוא יצא עם הדיאגנוזה השלישית לאותו יום, כשליבו חזק, אך שריריו חלשים.
"אבא, תכין איתי שיעורי בית", הבן שלו ביקש.
"עזוב, שיעורי בית, חבל לבזבז את הזמן היקר שעוד נותר לי לחיות לצידך, כדי להכין איתך שיעורי בית. בוא ונעשה משהו אחר".
הוא היה רציני, רציני מאוד. לראשונה הבין עד כמה התנהג כמגוחך. הוא שם לב שאף אחד סביבו אינו מתרגש מהמחלה החדשה שקפצה עליו.
"פטר הרועה והזאב..." מלמל לעצמו בצער, מדמיין כיצד ינפח את נשמתו וברגעיו האחרונים בני משפחתו הקרובים לא יהיו לצידו, שכן הם ימשיכו להקשיב לפעימות הלב הקודמות שלו, אילו שליוו אותם כל שנות ילדותם.
הפחד הנורא מילא את ליבו, הוא חש שהוא עייף ממשא החיים. הוא רק רצה להפסיק את הזמזום הטורדני שמילא את אוזניו וחלל בטנו, רק לא לשמוע את הקולות, קולות המחלה שאינם מרפים.
גם ההסבר המלומד וההגיוני שנתנה בפניו אשתו לא פייסו אותו, ולא הניחו את דעתו.
"אתה מסרב להכיר בזה שאתה בריא!" היא צעקה בייאוש.
והוא ניסה שוב ושוב לומר לו שהבריאות אינה בשליטתו וכי רק אלה שנחשבים בריאים ונורמלים ואינם נשברים אף פעם, הם חסרי לב.
האם השפויים אינם מבינים את החלשים וצרי המוח??
הוא נחשב לשפוי בעיני הסביבה, השכנים, החברים, המורים בצוות.
בימים אלו הוא התחיל לאבד את שפיותו, עקב מחלה חשוכת מרפא שהחליטה להשתלט על גופו.
הוא נפרד מן העולם בקרוב, ועדיין לא ביקר בקברות אבותיו באירופה. בהחלטה של רגע, ארז את חפציו, פתח את קופת החיסכון שמטרתה להוציא את משפחתו מן הקושי אל החלום, ויצא לדרך.
"אני חייב את המסע הזה", פייס את אשתו וילדיו.
וכך מצא את עצמו, יהודי נודד באירופה ובהמשך גם בעולם. והמוות נודד בעקבותיו. הוא לא הצליח להשאיר אותו מאחוריו.
המזומנים אזלו ותחושת ההתפצלות גרמה לו לעלות על המטוס ולחזור הביתה.
במעט השנים שנותרו לו, כך החליט, הוא ינסה לתקן את מעשיו. החרדה אמנם לופתת את מרכז בקרת העשייה במוח, אבל הוא ינסה. וילדיו ואשתו לצדו.
והצוואה? שוב הפחד הנורא הזה שמשתק כל שריר בגוף. והחולשה הנוראית תוקפת אותו.
"נו, די, אין לך מה להוריש..." מגחכת אשתו וממריצה אותו שיחזור לעבודתו הסדירה.
"אין לי עבודה", הוא מפחד לספר לה כי התפטר מעבודתו, שכן ימיו קצרים.
הוא חזר עם השקיות של הבגדים, וערמות של חרדות. אשתו וילדיו הבוגרים ממשיכים בשגרת חייהם.
גם הוא.
בין מירוק לחרדה, בין ניסיון לתשובה להבנה מה תכליתו של האדם, הוא מצא את עצמו אצל אדם המטפל בנפש.
"אני יוצא מדעתי", הוא חשף בפניו את הקלף האמיתי. "כולם מסביב טוענים שאין לי כלום, ואני מרגיש את החולשה הפנימית בחצי מהגוף שלי, והסרט הרע מתחיל בראש סרט שנגמר בחושך, בעזיבה מן העולם.
"את האבחון הראשוני קיבלתי מחבר טוב שאבא שלו וגם דוד שלו סבלו במשך שנים ממחלת ניוונית שהתחילה בדיוק בתלונה שלי ואיש לא הקשיב להם".
"עצור", המטפל ביקש ממנו.
"הוצאת את הקדוש ברוך הוא מהחיים שלך", אמר לו הבן-אדם גלוי הראש.
המלים נשמעו מוזר, כשהם יצאו מפיו של אדם שנראה רחוק מכל סממן רוחני.
"אתה טובע בחרדות, שוכח מציאות של אלוקים שצריך להתחבר אליו כדי לשרוד. ראיתי כבר הכל ואנשים לא מאמינים מספיק, הרעו לעצמם כמו שאיש לא יכול היה להרע להם. אתה צריך להחזיר את הקדוש ברוך הוא לחיים שלך", הוא חזר ואמר.
ואז המטפל בדק ומישש, וטיפל בחוליות התפוסות. ובעיקר בראש התפוס.
"הראש שלך תפוס במקומות הלא נכונים. אתה בריא כמו שור. אבל אתה עובד עבודה זרה... הראש שלך מסתובב במקומות זרים. אתה צריך לצאת מהחרדות בטיפול רגשי עמוק ואז תחזור הביתה, תחזור לעצמך, תתחיל לעבוד את הקב"ה מתוך חירות פנימית ולא מתוך עבדות".
וזה היה עוד יותר מוזר לשמוע את המשך המלים יוצאות מפיו של אדם גלוי ראש.
"בזבזתי את כל כספי כדי לעבוד את המחשבות הזרות שלי", הוא מלמל בדרך הביתה שם חיכו לו עשרות תוצאות הבדיקות שחזרו מן המעבדות.
הכל תקין. הכל תקין.
ברוך השם.
יעזור השם הלאה בדרכו.
משק כנפיו של מלאך המוות הנפרד ממוחו נשמע כמו מזמור שיר לתודה.
