רק מי שזכה לפגוש את מקור ההשראה שלו יבין את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי רגעים ספורים לפני שהרמתי את הטלפון, וחייגתי לגיבורה הפרטית שלי – האישה, האגדה וגורו מלאכת היד בתיה עוזיאל. אך שורשיה של אותה שיחת טלפון נעוצים עמוק בחוויה אחרת, במסע שהתחיל מזמן, ויש לו פיתולים רבים. ברשותכם, אספר עליו בקצרה לפני שאעבור לסיפור המפגש.

לפני חמש שנים חוויתי הארה. כמו רוב ההארות שקוראים עליהן בספרים ורואים עליהן בסרטים, גם זו הגיעה בעקבות אירוע קשה: ברגלי אובחן גידול סרטני, והחלה תקופה רעה לתפארת בין בתי חולים, ניתוחים וטיפולים. עד לאותו זמן עסקתי בעיצוב, יצרתי כל הזמן אבל לא ממש עסקתי במלאכות יד.

הבנתי שהתחום של מלאכות היד והיצירה הנשית, הביתית, הפשוטה נזנחה. אנשים רבים, ובעיקר נשים – הפסיקו ליצור. אם פעם מלאכת היד הייתה עשייה עממית, שוות ערך לכולם, תורה שבעל פה שעוברת מאם לבת ומסבתא לנכדה, הרי שבדור שלי (אני ילידת 1966) המסורת הזו כבר הולכת לאיבוד.

כשהתאשפזתי בבית החולים עם רגל אחת למעלה ועם הגבלת תנועה זמנית, התחלתי לרקום. הסברתי לבעלי אילו שקיות להביא לי מרחבי הבית והסטודיו והתחלתי לרקום. רקמתי את עצמי לדעת. דמיינו לעצמכם אישה בת 40 וקצת, שוכבת בבית החולים וסביבה אינסוף חרוזים וחוטים ופיסות בדים.

השתחררתי ונאלצתי לעבור ניתוח נוסף. כשחזרתי הביתה ביקשתי מבעלי שיקפיץ אותי לחנות הצמר הקרובה, והתחלתי לסרוג כאחוזת אמוק.

ואז הבנתי שלא רק שהיצירה גורמת לי להנאה רבה, אלא שאני נהנית גם מהתוצרת. הבנתי שהיצירה מחלימה אותי, מרפאה אותי וגורמת לזמן הקשה הזה להיות מיטיב ואיכותי. ומאז חלפו כבר חמש שנים, ואני עדיין מסתובבת בעולם עם תחושה של שליחות, ועם רצון עמוק להעיר את היוצר או היוצרת שמסתתרים בכל אחד מאיתנו.

הפגישה שלי עם בתיה

יום אחד ישבתי עם דף ורשמתי לי רשימות ותוכניות. מה אני רוצה לעשות ולחוות במסע הזה של מלאכות היד. ובכל פעם, בכל רשימה חדשה שכזו, הופיע הפריט: "פגישה עם בתיה עוזיאל". זה היה רצון מאד אינטואיטיבי - להיפגש עם האישה שמסמלת עבור דור שלם את הפשטות וההנאה שבעיסוק במלאכות יד. הרבה לפני עידן המיחזור והעיצוב הירוק, ברור היה לבתיה ולבני דורה שיש דברים שלא זורקים. פשוט עושים איתם דברים אחרים, יצירתיים ונפלאים.

אז הרמתי טלפון, הצגתי את עצמי וביקשתי להיפגש איתה. רשמנו ביומן פגישה ונפגשנו. ככה, כאילו אני קובעת עם מכרה ותיקה ובעצם, היא קצת כזו - מכרה ותיקה שבמשך עשר שנים, יומיום, דיברה אלינו מהטלוויזיה והסבירה לנו איך לשזור, וליצור ולהדביק, לדמיין ולהגשים.

הגעתי אל בתיה, הבאתי איתי מצלמה ומקליט קולי. המצלמה הפסיקה לעבוד, המקליט לא הקליט. אחרי כמה ימים חזרתי שוב לביתה עם צלמת. פעמיים הגעתי אליה, ופעמיים היא פתחה בפנינו את ביתה ברוחב לב, בנעימות, בדיבור רהוט ונפלא.

תמיד מטופחת עם סטיילינג מקופד (צילום: יעל נשר)
תמיד מטופחת עם סטיילינג מקופד (צילום: יעל נשר)

הסטודיו של בתיה

הסטודיו של בתיה עוזיאל הוא כמו חנות הממתקים של האנשים היוצרים: צנצנות צנצנות של כפתורים, צדפות, חוטים, פיסות תחרה ועוד מיני חפצים שהופכים את חיינו לבעלי ערך ומרגשים. זה היה מקסים בשבילי לראות את הסטודיו של אישה אחרת – איך גם אצלה הכל מסודר על המדף, חומרי גלם שמחכים ליום שנשתמש בהם, ליום שניצור איתם.

בתיה עוזיאל, מעבר להיותה יוצרת רבת נסיון, היא גם מספרת סיפורים בחסד. כל יצירה היא רב שכבתית ומלאת חוויות. כל מוצר הוא מלא השראה ובעל עבר ועתיד, תיעוד של חיים שלמים. אירועים משפחתיים, חוויות, שמחות ועצב - אצל בתיה, הכל שזור ביצירות. הרמוניה של צבעים, חומרים וחוויה. סיפוריה אישיים ופרטיים אך גם כאלה שמספרים את הסיפור של כולנו בארץ הזו. ובעזרת סיפוריה, אני הבנתי עוד קצת על מהות היצירה. "כל דבר יכול להפוך להיות משהו אחר" היא אומרת, "אני אוהבת להסתכל על דברים ולדמיין מה הם יהפכו להיות".

בתיה מגדירה את עצמה כיוצרת, אך מלאכת יד אינה העיסוק העיקרי שלה. היא מורה לאומנות ואמנית, ועבודותיה מוצגות בתערוכות כל הזמן. בסטודיו שלה יש אוסף מרנין נפש של חומרי גלם, ממויין ומקוטלג. בימים אלו היא שוקדת על יצירה של שרביט לעמותת הארי פוטר, בהתנדבות כמובן, ומתכוננת לתערוכת יחיד של יצירותיה. במרחב העבודה שלה היא יוצרת.

כששאלתי את בתיה מה היא היצירה בשבילה, היא ענתה שהיצירה היא "תוכן החיים. יש משפחה ויש יצירה".

חזרתי הביתה, נכנסתי לסטודיו והתחלתי ליצור. יצרתי את קולקציית "מחוות קטנות ומקסימות" שאני מתכננת כבר מספר חודשים. כרגיל, היתה זו בתיה שיצקה בי שוב את אותה השראה.