יש להניח שאחד הפיספוסים הגדולים שלי עד היום, הוא שאני לא יודעת לסרוג. עוד בהיותי ילדה קטנה ועטורת צמות, תמיד הייתי מוקפת בנשים עם מסרגות.
זה החל מסבתי ואמי, שלכל אסיפת קיבוץ היו אורזות שקית ניילון מרשרשת ובה מסרגות בכמה גדלים, גלילי צמר צבעוניים ומיטב הקטלוגים של "בורדה", ובין נאום מייגע אחד למשנהו היו עומלות על הכנת סוודרים ואפודות לכל בני הבית. בימים בהן היו הנאומים מייגעים במיוחד, הן היו מכינות צעיפים ונעלי-בובה, כי באמת יש גבול. כולן סרגו אז, בימים שחורף עוד היה חורף. האמהות, הסבתות, הדודות, המטפלות בגן, הנשים שישבו באוטובוס בנסיעות הארוכות, ואפילו לקונצרטים לקחו מסרגות.
האפודה האדומה שאמא סרגה לי לגן, שתזכר לנצח נצחים כפריט הכי "שלי" (בקיבוצים דאז הכל היה "של כולם") היתה מושא להערצתן של כל הדמויות הבוגרות בסביבה, בעוד אני שנאתי אותה והתביישתי בה עד כלות. ולמה? כי "עשו" אותה עבורי ולא "קנו" אותה עבורי. וילדות שלא "קונים" להן, נחשבו לזן נחות בחברה המיניאטורית בימים אלו. לפיכך, בהתאם לרצון לבסס את מעמדי כילדה חברתית ורצויה, הייתי ממתינה שאמא או סבתא יעזבו את הגן, ואז מורידה את האפודה ומסתירה את הראייה ב"ארונית" שליד המיטה בבית הילדים.
וגם היו הנסיעות עם אמי לעיר הגדולה, כדי להצטייד במלאי של צמר והשראה. המראה של חנות הצמר היה מהפנט: 2 קומות של מדפים עמוסים עד אפס מקום בצמר מכל המינים ובכל הגוונים, על הדלפק מונחות חוברות סריגה עם מיטב הדגמים והעיצובים הכי טרנדיים הישר מפריז, המוכרת האדיבה מציגה בפנינו גלילי צמר רכים ומפנקים, ואני עומדת שם קטנה ומבולבלת, והדבר היחיד שעובר לי בראש זה: "אלוהים, בבקשה, תעשה שהיא לא תסרוג לי עוד אפודה!" ואז, בדיוק אז, היא פונה אלי ומורה לי לבחור את הצמר לאפודה החדשה שלי. ואני בוחרת ושותקת, כי מי מתווכח עם אמא....?
מדיניות ההסתרות הלכה ופחתה עם השנים, במקביל לתחביבים אחרים שאמי פיתחה (תפירת מפיות ומקרמה) ונשארו הזכרונות. למשל, מאותו יום שאותגרתי ללמוד סריגה בעצמי. סבתא הושיבה אותי לידה בסלון, נתנה לי 2 מסרגות והסבירה לי בקלילות איך זה עובד ו"כמה זה פשוט". תאמרו לי אתם, כמה פשוט זה יכול להיות כשבדיוק עכשיו משדרים קרב של ואן-אריק בטלויזיה? אז עשיתי קולות של מתאמצת, אך בתוך-תוכי שנאתי את המלאכה הסיזיפית, ופרשתי אחרי נסיון חפוז ומאוד לא משתדל.
וראה זה פלא, עברו חלפו להם הרבה שנים, והמתנה הכי יפה ואהובה שקיבלתי להולדת בני הבכור היתה שמיכה סרוגה ומשומשת מצמר, שעברה אלינו מהדודה, שילדיה כבר גדלו. כל כך אהבתי את השמיכה, שאפילו לא הפריע לי שהיא בגווני פוקסיה וורוד בייבי, שהם לגמרי "צבעים של בנות". וכשסבתא הציעה לסרוג עבורו אפודה, לא היתה מאושרת ממני. כך חלפה לה עוד טראומת ילדות עם התקווה שאולי פעם, ביום מן הימים, אוד אעיז להחזיק מסרגות ואולי אפילו אצליח להפיק צעיף יפה או גרב, כי באמת יש גבול....
מאחר ואני בצד של הלובשים ולא בצד של הסורגים, אני נהנית להראות סרוגים שמצאתי ברחבי האינטרנט ועושים לי נעים בעיניים.
רובוט סרוג, צעיף שועל (מזכיר את החורפן של צופי מ"גברת פלפלת,לא?), ספסלים סרוגים (כי תמיד יש מה לחדש), מחזיק טלפון מפלצת (הוא לא באמת נושך), וצעיף עניבה.
ויש גם גירסת כחול-לבן:
הקשתות הענוגות לשיער של המעצבת אילאיל זיו
והסלים הרכים של המעצבת נירית סקלקה מודעי מ"נורושה בגליל"
ולמבינות בשפת הסריגה, הוראות לסריגת פרח במסרגה אחת:
להעלות 5 עיני שרשרת, ולסגור לטבעת בעין שטוחה.
להעלות 2 עיני שרשרת ו-15 חצאי עמודים לתוך הטבעת.
להעלות 4 עיני שרשרת, לדלג על 2 חצאי עמודים ועין שטוחה בחצי עמוד הבא – עד הסוף.
בכל לולאה שנוצרה, לסרוג - חצי עמוד, 4 עמודים, עמוד כפול, 4 עמודים, חצי עמוד.
צמרונים צמריריים:• זר לא יבין זאת: "עשיתי עיניים"
• השימוש הכי יעיל שעשיתי במסרגה אי פעם: גירוד רגלי המגובסת מבפנים.
• שאלת השאלות: מה יותר כיף- לסרוג או לפרום?
•הידעתם? אפשר לסרוג גם לקיץ: עליוניות קצרות, גופיות ואפילו בגדי ים.
וטיפ מעשי לסורגים, הישר מסלסלת הצמר של נירית סקלקה מודעי:
אתר מומלץ בחום.יש בו המון טיפים ודוגמאות סריגה חינמיות שוות. צריך להירשם (בחינם!) ויש שם המוני דוגמאות מרהיבות מחולקות לפי דרגות קושי – ממתחילים, ועד לדוגמאות מורכבות.
כמו כן יש להם חוטים וצמרים יפהפיים. כדאי להירשם ולהתרשם.
________________________________________
חגית אמיר יוסיפון היא בעלת "נרילי", המתמחה בציורים ועיצובים לילדים. בקרו באתר שלה
