את התואר הראשון בעיצוב טקסטיל בשנקר סיימה
דנה בן-שלום בהצטיינות. בפרויקט הגמר היא הציגה וילונות שמשנים את דוגמתם כשהם נחשפים לאור: דוגמת שלביהם הסגורים של תריסולי הפלסטיק מתחלפת לצלליתם כשהם פתוחים, וביניהם מציצים ענפי עץ, כאילו פתחתם את שלבי התריס הביתי שלכם, ומבעד לווילון הבהיר נשקפת צמרת העץ שבחצר.
מאז פתחה בן-שלום סטודיו עצמאי, שבו היא עוסקת בעיצוב אקולוגי ובפיתוח תהליכי ייצור בני קיימא בתעשיית האופנה; במקביל היא מפתחת את מוצריה שלה. העיצוב החוקר והביקורתי קרוב לליבה, וכמוהו פיתוח קונספטים. בקיץ האחרון סיימה את התוכנית לתואר שני של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (גם הפעם בהצטיינות), ובתחילת שנת הלימודים הנוכחית הצטרפה לצוות של מרצי המחלקה. את פרויקט הגמר שלה, בהנחיית פרופ' חנן דה-לנגה, אפשר לראות בימים אלה בבית בנימיני בתל אביב.
"זמן מה" – כך קראה בן-שלום לפרויקט, שבמרכזו עומדים אותם רגעים - זמן מה - שבהם אנחנו מתנתקים מהסובב אותנו, מתכנסים בתוך עצמנו, ואגב מוללות קצוות שיער, נדנוד הרגל או גירוד העור נותנים למחשבות לרוץ לכל הכיוונים, עם הקפה של הבוקר, בהמתנה לרכבת, בתור לבנק, ברמזור. את הזמן הזה, זמן הביניים שבין "עשייה" אחת לאחרת, ביקשה בן-שלום להציב מתחת לזכוכית מגדלת. "רציתי להתמקד בו מתוך התובנה שאני בוחנת זמן 'מת', כמו שאנחנו קוראים לו בעולם שלנו, משום שלכאורה הוא אינו פרודוקטיבי", היא אומרת. "זהו זמן לא יצרני, שבו אנחנו לא עסוקים בתפוקה שניתנת למדידה, אלא בחיבור לעצמנו. מצד שני, זה הזמן שבו אנחנו בוראים מחשבות חדשות, ולכן יש לו בעיניי ערך עליון".
בן-שלום התבוננה בהתנהגויות האופייניות - והבלתי מודעות לרוב - המלוות את אותה התכנסות ברגעי הזמן השקופים, תיעדה, מיפתה וקיטלגה אותן. במיוחד הקסימו אותה הריתמיקה, המקצב והכוריאוגרפיה של תנועות הידיים והגוף באותם רגעים קטנים. את הרגעים והתנועות היא ביקשה להאיר ולהאדיר. סדרת הכלים שעיצבה מגרה במודע את אותן פעולות פיזיות, חושיות, חוזרות על עצמן, העוזרות לנו לווסת את הגוף, להירגע ולהתנתק מהסביבה.
חפצי מעבר למבוגרים
18 הכלים שעיצבה בן-שלום הם אובייקטים מעודנים, הנראים כתכשיטים. אפשר לכנותם, היא אומרת בחיוך, מסבחות (שרשראות החרוזים המוסלמיות) מערביות, או חפצי מעבר למבוגרים. הם כוללים כלי למילול שיער, כלי לתלישת ריסים (יש שמשתמשים בו לליטוף בלבד), כלי לגירוד גבשושיות, כלי לקילוף מדבקות לשם הנאה (יש גם כלי לקילוף שכבות צבע, אם אתם מעדיפים), רעשנים לתסמונת הרגל הרוטטת – אחד מותאם לברך (לאלו שנוטים להקפיץ אותה) ואחר למפרק הקרסול (לאלה שמנענעים את כף הרגל מצד לצד), קסילופון מיניאטורי לאצבעות הידיים (אם אתם מתופפים עם האצבעות - שתהיה מנגינה אמיתית), טבעת כפולה לריקוד אגודלים (לאלו שמשלבים ידיים ומגלגלים את האגודלים שלהם זה עם זה), וגולה למזמוז (לאלו שאוהבים לחכך את כפות הידיים).
יש גם יריעות עץ לקיפול ולשבירה סימטרית (לאלו שאוהבים לקפל, לשבור ולהתעלל בענפים, קיסמים, מפיות, כרטיסי אוטובוס ודומיהם), קובייה לתיקתוק (שהיא למעשה עט שעבר אבולוציה שימושית, איבד את חלקו הכותב והעצים את מנגנון התיקתוק שלו) וטבעות לליפוף חוט ולהעברת מטבע בין מפרקי האצבעות.
קבוצת אובייקטים נוספת כוללת משקפיים ואוזניות, שנועדו לתחום את הראייה והשמיעה מתוך חיקוי של צמצום הראייה והשמיעה המתרחש בזמן הבהייה. אסופת אובייקטים שלישית מנסה להעצים (בעדינות) את המקצב הפנימי שלנו – הדופק. אלה שלושה אובייקטים שמסתנכרנים עם הדופק שלנו ומעבירים אותו דרך החושים השונים: השמיעה (חפץ שמשמש כתיבת תהודה), הראייה (אובייקט עם ממברנה שעולה ויורדת בקצב פעימות הלב) והמישוש (אובייקט שנושף לאוזננו בקצב פעימות ליבנו).
מה לגבי כסיסת ציפורניים, אולי הפעולה הנפוצה ביותר?
"את לגמרי צודקת. עשיתי, אבל זה לא נכנס לקולקציה הסופית כי זה לא היה מספיק טוב. עד הרגע האחרון לא הצלחתי למצוא חומר שהוא תחליף מספק לציפורן".
והיא מסכמת: "מתי אנו זקוקים למכשיר ומתי הוא מיותר? מתי הוא מייצר אצלנו טקסים חדשים, ומתי מפצה על מיומנויות נשכחות? הפרויקט הוא אוסף כלים שבעצם קיומם מדגישים את התלות שלנו במכשירים חיצוניים ומקצינים את הסיטואציה".
תכשיטים לירקות
פרויקט מעניין נוסף של בן-שלום הוא "שימורים", שנוצר בהשראת השפע והבזבוז, תרבות הצריכה והכמות בלתי נתפשת של אוכל שנזרקת בסופו של יום לפח. "שימורים" נולד בקורס "ביקורת ושינוי חברתי" שמעבירים גלית שבו ופרופ' עזרי טרזי, הוצג בבית הנסן - משכנה של התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי של בצלאל - במסגרת שבוע העיצוב בירושלים
וכן נכלל ב"חילוף חומרים", ספר השנה של התוכנית, שערכה ד"ר טל פרנקל-אלרואי.
הפעם בחנה בן-שלום את המקרר, "מוצר תמים לכאורה, קיים בכל מקום, ואין אנו נותנים את הדעת על הדרך שבה הוא גורם לנו להתנהג, לרכוש, לאכול - וכמובן, לזרוק. הרבה פעמים המקרר הוא כמו ארון עם מגירות שדוחפים לתוכו כמויות אוכל גדולות בהרבה ממה שצריך, ולכן הן נשכחות שם ונרקבות. הדבר הזה גרם לי לחשוב מה אני יכולה לעשות, איזה שינוי אני יכולה, כמעצבת, להציג כאלטרנטיבה לתרבות המקרר".
בן-שלום עיצבה מערכת אביזרים המסייעת להאריך חיים של ירקות ופירות מחוץ למקרר. איך? האביזרים - שכמו קודמיהם נראים יותר כתכשיטים מאשר ככלי מטבח - יוצרים תשתית תמיכה לירק או לפרי בכלי שימור. ולא מדובר בכלי שימור מיוחדים, אלא בכלים בסיסיים הנמצאים בכל בית – כוס, צנצנת, קערה - שאליהם הותאמו, כמעין מחברים המתלבשים על הכלי, אותם אביזרים. כשמצע קוקוס דחוס, השאול מעולם הגינון ההידרופוני, מונח בתחתית הכלים, הוא מעניק לירקות את המזון והמינרלים להם הם זקוקים כדי לשמור על חיוניותם.
בין האביזרים שעיצבה בן-שלום אפשר למצוא מושה גזרים (אחרי שגילתה מאביה שגזרים קלופים המושרים במים לא רק שומרים על טריותם אלא גם מאבדים ממרירותם), מעמד לחסה, ערסל לחסה אייסברג, מעמד לשורשים ולירוקים ו...מציל תפוחים – שהוא כלי עם סוכר שעליו אפשר להניח חצי תפוח ולחזור אליו כשיתחשק בלי שהתחמצן כלל.
כך היא מדגישה את אופיים הטבעי של הירקות והפירות ומבקשת להעניק להם מעמד חדש, המושתת על טכניקות ומיומנויות פשוטות ועתיקות יומין. בשפה יומיומית קוראים לזה עצות סבתא. "בעזרתן כל אדם יכול לסדר לעצמו 'סנטר פיס' צבעוני וטעים, לאכול ממנו במהלך השבוע, ולא לשכוח אותו אי שם במעמקי המקרר. הכלים אינם שם רק בשביל היופי: הם למעשה סביבת שימור טבעית המחזיקה את הירקות לאורך זמן רב יותר משהיו נשמרים במקרר".
ואפרופו יופי, בעקבות ההתלהבות שבה התקבלה סדרת אביזרי הפליז של בן-שלום, בימים אלה היא עובדת על פיתוחה למוצר שניתן יהיה לקנות.
>> סדרת "זמן מה" תוצג עד 28.2 בתערוכה "8 בוגרים", בבית בנימיני בתל אביב
לפרטים נוספים לחצו כאן
