אל הזכוכית התגלגל האמן האיטלקי סימונה קרסטני במקרה. כשהיה בן 15, תלמיד תיכון במגמת מחשבים, חיפש עבודה לקיץ ומצא אותה במפעל הזכוכית של מאסימו לונרדון, בפרבריה של ויצ'נזה, כ-60 קילומטרים מוונציה. כשהסתיים החופש הגדול בחר להישאר בסדנה ולעזוב את התיכון. הוריו, הוא מודה, לא בדיוק התלהבו, אבל היום, הוא מחייך, הם מאוד שמחים.
בעולם הזכוכית האיטלקי, בעל המורשת המפוארת, הוא נחשב ליוצא דופן. גם בגלל גילו הצעיר, גם משום שהוא אינו עובד בדרך מסורתית אלא בטכניקה שפיתח ושכלל בעצמו, וגם משום שבחר בזכוכית הפיירקס המאתגרת במיוחד, שרק בשנים האחרונות החלה לשמש כחומר גלם ליצירה אמנותית. לכן, בפעם הראשונה שהגיע לקורנינג, המוזיאון הניו-יורקי שנחשב לאחד המרכזים המתקדמים בעולם לעבודת זכוכית עכשווית – פתחו בפניו את הדלת בהתלהבות.
בסוף השבוע הבא (יום שישי, 20 בפברואר) תיפתח תערוכה של קרסטני במוזיאון המזגגה שבקיבוץ נחשולים, תחת השם ''ROOTED- UPROOTED'' (נטוע, עקור). שם יציג, בין השאר, חמש עבודות שיצר באחרונה במהלך שהות של חודש במחלקה לזכוכית וקרמיקה בבצלאל – חמישה עצי זכוכית שמוצגים בשלמותם, כולל השורשים.
התערוכה במוזיאון המזגגה כבר עומדת. הפתיחה בסוף השבוע הבא
הוא התחיל כנער שוליה, ותחת הדרכתו של לונרדון, אחד מאמני הזכוכית הידועים באיטליה, למד את רזי המקצוע. עשר שנים עבד עם לונרדון בסדנה שמייצרת בעיקר כלי שולחן אמנותיים אבל גם משתפת פעולה עם אמנים ויוצרת פסלים בהזמנה מיוחדת, אחת היחידות שעובדת עם פיירקס. "בשנה הראשונה היו לי כוויות על כל הידיים", הוא מספר. "אבל במהלך השנים העור מתחזק, והיום אני כבר פחות רגיש".
ככל שהתפתחה מיומנותו המקצועית, החל לדגדג בקרסטני הרצון ליצור עבודות משלו. לפני עשר שנים בנה במרתף בית הוריו את הסטודיו הראשון שלו, ובלילות עבד לעצמו. הוא התחיל להשתתף בתערוכות קבוצתיות באזור, וכך פגש את ז'אן בלאנשר, בעליה של גלריה מובילה לזכוכית עכשווית במילאנו. בלאנשר, הוא אומר בהכרת תודה, נתן לו את הזדמנות חייו והזמין אותו להציג אצלו תערוכת יחיד.
התערוכה לא נחלה הצלחה, ומשהסתיימה ירדו העבודות למרתף הגלריה. "עברה שנה וחצי והתקשרתי לגלריה כדי לומר שאגיע לקחת העבודות בסוף השבוע. אבל לא הצלחתי להגיע, ודחיתי בשבוע, אך אז הן כבר לא היו. זה היה מצחיק, ממש גורל". במהלך אותו שבוע התקיים במילאנו יריד עתיקות, ושני גלריסטים – אלכסנדר ביאג'י וברנד גקלר – הראשון במפריז והשני מניו-יורק – ראו את העבודות ורכשו את כולן. מאז מייצגות שתי הגלריות את קרסטני בשתי בירות העיצוב.
מוצג בגלריות נחשבות מסביב לעולם
זו הייתה תחילתה של הקריירה הבינלאומית של קרסטני, הנחשב היום לאחד המאסטרים המעטים המפסלים בבורוסיליקט, או כפי שהיא מוכרת יותר: זכוכית פיירקס. זהו חומר חדש יחסית, תרכובת זכוכית שפותחה בתחילת המאה ה-20 כדי לייצר כלי מעבדה עמידים. רק אחרי מלחמת העולם השנייה החלו להשתמש בה לייצור כלי מטבח, וההתעניינות בה כחומר גלם לאמנות החלה בשנים האחרונות, בעיקר בארצות הברית, שהפכה למרכז העולמי של העבודה האמנותית העכשווית בזכוכית.
יתרונה הגדול של הפיירקס, מסביר ערן ארליך, ראש המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, הוא עמידותה הגבוהה בפני שינויי טמפרטורה ושוק תרמי. זה מאפשר, למשל, לעבוד איתה בשלבים: להתחיל עבודה, להניח בצד ולהמשיך ביום שלמחרת. זה מאפשר גם לשלב באותה יצירה אזורים עבים ואזורים דקיקים. מצד שני, זוהי זכוכית נוקשה וסרבנית, שאינה נמתחת בקלות, וכדי לייצר ממנה צורה שחורגת מקווים ישרים נדרשת מיומנות גבוהה ביותר.
בין עיצוב לאמנות, בין הפונקציונלי לפיסולי, העבודות של קרסטני מאתגרות את הזכוכית הנוקשה, בשלל ניסויים וטכניקות ייחודיות. זו אחת הסיבות לכך שארליך בחר לפתוח איתו את תוכנית שהות-האמן (רזידנסי) החדשה של המחלקה. " חשוב לי שהסטודנטים ייחשפו לאמנים מחו"ל ויוכלו ללמוד טכניקות שהמרצים אצלנו פחות מעורים בהן. בישראל אין לנו מסורת מבוססת של האמנויות הדקורטיביות, ולכן אני רוצה שהסטודנטים יפגשו את האמנים הטובים ביותר בתחומים האלה ויגלו כמה רחוק הם יכולים להגיע, ואני חושב שסימונה הוא דוגמה מצוינת – אמן שעובד בסטודיו שבנה לו בביתו בכפר באיטליה, ויש לו קריירה בינלאומית".
את כל מה שהוא מצליח לעשות עם הזכוכית, עושה קרסטני עם מבער בלבד. וגם כשהוא משתמש בטכניקת הניפוח, היא אינו זקוק לתנור הלוהט (1,200 מעלות), הגדול, המסורבל והמאוד יקר להפעלה. "הטכניקה שבה אני משתמש היא פיתוח אישי שלי", הוא מסביר. "וזו דוגמה לכך שכאמן אתה יכול לפתח ולדחוף את הטכניקה שבה אתה עובד באופן שיהיה ייחודי לך, ללא תלות באף מוסד או מפעל גדול".
תוכנית הרזידנסי של המחלקה לקרמיקה וזכוכית מזמינה אמנים לפתח במשך חודש פרויקט אישי בסטודיו שהיא מעמידה לרשותם, כאשר הסטודנטים מוזמנים לצפות עבודתם. באפריל יגיע פיטר בריגס, אמן אנגלי שפועל בצרפת, ולקראת סוף השנה תגיע פרופסור סוזן ביינר מאוניברסיטת אריזונה, שתצטרף לביקורות בהגשת פרויקטי הגמר.
בארבעת השבועות שעשה בבצלאל בחר קרסטני לפתח את מוטיב העצים שמלווה אותו מתחילת דרכו. בתערוכת היחיד הראשונה שלו במילאנו הוא הציג עצי בונסאי עדינים מזכוכית.
מאיפה המשיכה לבונסאי?
"אבי, שהוא נגר במקצועו, מגדל עצי בונסאי. זה התחביב שלו, יש לו אוסף גדול, ומילדות אני מוקף עצי בונסאי. אני אוהב הרעיון של דאגה לעץ באופן הזה, קצת כמו שדואגים לילד. זה מאוד רומנטי, ואתה כל הזמן מסתכל על הצורה, שחייבת להיות אלגנטית".
בכל העצים שיצר עד היום הוא התמקד בגזע ובענפים, ומעולם לא נתן את דעתו על השורשים. עד המפגש עם העיר העתיקה בירושלים, שבמעבה אדמתה נפגשים שורשיהן של שלוש הדתות הגדולות. חמש העבודות שיצר בבצלאל חושפות לראשונה שורשים ארוכים ומסועפים.
על רקע הנוף הנשקף מבצלאל: עץ זכוכית עם שורשים
ארליך חולם לפתח לא רק את המחלקה בבצלאל, אל את כל תחום האמנויות הדקורטיביות בארץ. "בכל מקום באירופה ובארצות הברית הנוכחות של התרבות החומרית, הוויזואלית, היא כל כך שמחה ועשירה. אנחנו מאוד קונספטואליים, ומאוד טובים ברעיונות, אבל החיבור בינם לבין החומר עדיין דל ומאוד חסר פה".
כחלק מהחזון יסד ארליך השנה קורס קיץ מרוכז בן שבועיים, שאליו יגיעו מורים וסטודנטים מכל העולם – והוא פתוח לכל מי שמתעניין. את סדנת הזכוכית החמה והמאובזרת של המחלקה, אחת מהיחידות בארץ, הוא פתח לבוגרי המחלקה לדורותיהם, כך שיוכלו להמשך ולעבוד בתחום. הוא גם מקווה להמשיך את שיתוף הפעולה עם מוזיאון המזגגה (שהוקם במבנה שהיה בית חרושת לבקבוקי זכוכית, שייסד הברון רוטשילד בשלהי המאה ה-18 עבור יקביו) – ולהפוך אותו למרכז בינלאומי לאמני זכוכית.
