עד לפני כמה שנים, כשהיו מגיעים אלי לקוחות חדשים, הייתי נותנת להם טבלה מרובת-טורים שכותרתה "מסמך בחירות והחלטות". היה בה פירוט של כל חומר וכל בחירה שצריך לעשות במהלך שיפוץ. עשרות שורות.
ביג מיסטייק. אולי לי זה עזר לעשות סדר, אבל עבור הלקוחות זו היתה פשוט אימה. כעבור זמן לא רב הבנתי את זה, והפסקתי לחלק אותו.
שיפוץ או בנייה של בית הם רצף מטורף של החלטות - החל מהחלטות ענקיות כמו כמה משכנתא לקחת ועם מי לתכנן את הבית, דרך איך הוא יישב על המגרש, מה תהיה החלוקה הפנימית שלו, ועד סוג הידיות/הצבע/החומר/המשטח/הברז/הכיור של המטבח. לא רק שמדובר במאות החלטות שמובילות לעוד מאות (ברז נשלף? גבוה? כסוף? בצד או במרכז? ומה עם טוחן אשפה?) – מדובר בהחלטות שצריך לקבל בזמן קצר יחסית, וכרוכות בהוצאה של המון כסף. אולי הסכום הגדול ביותר שהוצאתם בחייכם, בטח בתקופה כל כך קצרה.
ואם זה לא מלחיץ מספיק – עבור אנשים רבים מדובר בהגשמה של חלום, פנטזיה, או סתם אידאה שיושבת לנו במוח המון שנים: איך ייראה "בית החלומות" שלי. וכדי לסבך את זה עוד טיפה - בבית הזה בדרך כלל גרים עוד אנשים מלבדנו, ויש סבירות גבוהה שגם הם הגיעו עם חלומות, רצונות או אידאות.
לא סתם הסטטיסטיקות מדברות על שיפוץ כמקדם גירושין. לא מזמן היתה לי לקוחה שמצלמת חתונות. אמרתי לה שבטח יש לנו המון חוויות משותפות מלקוחות: זוגות שנמצאים בנקודת רתיחה רגשית כשהמציאות פוגשת את הפנטזיות. מצחיק, שהתהליך הדומה ביותר שאני חושבת עליו הוא ארגון חתונה, על כל ההפקה הכרוכה בה: הרבה כסף, מעט זמן, חלום או אידאה של חיים שלמים, וצריך להתחשב באדם שאיתנו (ובני המשפחה של כולם).
רענן שקד, למשל, עבר את כל התהליך הארוך והיקר הזה, וכשהוא נכנס לבית הלב שלו "לא התרחב או התכווץ אלא נשאר יציב. כמעט אדיש". בסוף הדרך הוא נותר מותש ומרושש, ובית חלומותיו "נשאר בחלומותיו". אותי זה מאד העציב, הפוסט הזה, ואני מקווה שהוא במיעוט, אבל חלק גדול מהבחירות וההחלטות בבנייה או שיפוץ של בית כרוך בוויתור על חלומות, או לפחות בברירה בין החלומות שאפשר להגשים לבין אלו שאי אפשר. בפוסט הזה אבל אנסה להציג לכם את נקודת המבט שלי כמעצבת לגבי החלטות בתהליך הזה, ואיך כדאי לגשת אליהן.
חיו את היום
בין חתונה ושיפוץ יש הבדל אכזרי אחד: בעוד החתונה מתסיימת אחרי כמה שעות – בבית אנחנו חיים שנים. המלצתי: אל תבנו בית ל"20 שנה", גם אם אתם באמת מתכננים לחיות בו 20 שנה. הרי אף אחד לא באמת יודע מה יקרה עוד 20 שנה. או עוד עשר. או חמש. או אפילו בשבוע הבא. בעיני המחשבה על איך נחיה בעוד X שנים, מה נאהב ונרצה בעוד X שנים, היא לא רק לא רלוונטית, אלא גם מזיקה. אנשים רבים יודעים מה הם רוצים עכשיו, מה הם אוהבים עכשיו. אלא שהעתיד הלא ידוע מספק להם תירוץ להתחמק מזה, בדיוק כשם שרבים יודעים מה היו רוצים לעתיד, ומשתמשים בהווה כתירוץ לא להשיג את זה.
ממש כמו שפחות אנשים עובדים היום 30 שנה באותו מקום, רבים לא חיים 30 שנה באותו הבית. לפחות לא בבית הראשון שלהם: זוג צעיר ללא ילדים בהחלט יבנה בית עם חדר לילד ראשון או שני, אבל אני לא מוצאת טעם לתכנן חדר למתבגר כשזה עדיין לא נולד. טווח השנים שאני בדרך כלל חושבת עליו הוא 5-10 לדירה. אפשר להתחשב בצרכים משתנים של זוג או משפחה בטווח כזה מבחינת התכנון, אבל בבחירת החומרים והצבעים תמיד שווה להישאר בהווה. או בעתיד הקרוב.
מפתיע (אותי, בכל פעם מחדש), אבל לא מעט לקוחות חושבים על מכירת הדירה עוד לפני שנכנסו אליה. "ואם נוריד חדר שירותים, זה לא יוריד את ערך הדירה כשנמכור אותה?" שואלים אותי. לטענתי, ולא בדקתי אותה עובדתית אבל אני איתנה בהרגשתי – אם תהיה לכם דירה מתוכננת היטב שגם נראית פצצה – זה בהחלט יעזור למכור אותה, ולא בהכרח אם יש לה עוד אסלה או לא. מעבר לזה, עוד לא נכנסתם לגור - איך תדעו מתי ולמי תמכרו, ומה יהיה שוויה של הדירה עד אז? כשאתם מתכננים דירה – עשו זאת על פי הצרכים שלכם, לא של הקונים העתידיים המדומיינים שלכם.
דלא ניידי
כשאני בוחרת חומרים ופריטים לבית עם לקוחות, אני נוהגת לכנות אותם "דלא ניידי" ו"ניידי". אלו שיילכו עם הדירה, כמו מטבח, ריצוף, אריחי קירות בחדרי רחצה, ואלו שיכולים לזוז ולהשתנות ביתר קלות: רהיטים, וילונות, תמונות. מצד אחד זה יכול לעזור לחלק כך את הדירה, כי באמת קל יותר להחליף ספה וגוף תאורה מאשר מטבח, אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו בוחרים ריצוף או חיפוי קירות שצריך להתאים לנו לשנות דור. אל תשלו את עצמכם שבעוד 20 שנה חדר הרחצה שלכם ייראה נורא "2015" בעוד שאר הדברים יהיו "נייטרליים". לטעמי אין דבר כזה נייטרלי - גם דברים שנראים לנו עכשיו חסרי סגנון מובהק, כאלו ש"הולכים עם כל דבר", כמו חלונות או דלתות, ייראו בעוד 20 שנה כמו.. משהו מלפני 20 שנה.
קשה מאוד לדעת מהו טרנד חולף או כזה שתופס, אבל בסופו של דבר כל הטרנדים חולפים, ואין באמת משהו שהוא על-זמני. אולי אם תזרקו את הפחד הזה הצידה, ופשוט תבחרו מה שאתם אוהבים – זה ייקל עליכם. אל תעצבו את ביתכם מתוך פחד להיות (או לא להיות) כמו כולם. אם אתם ממש אוהבים משהו, גם אם "לכולם יש את זה" – הבית שלכם הוא רק שלכם, לא של כולם.
אם אתם ממש הססנים – תוכלו תמיד לעשות בחירות צבע מתונות יותר למעטפת הבית, ואת נגיעות הצבע להכניס דרך אביזרים או רהיטים, שאותם באמת קל יותר להחליף. אם אתם משתעממים מהר, אולי עדיף בסיס יציב, עם נגיעות צבע במקומות מסויימים. הדירה בצילום שלמעלה, למשל, יכולה להשתנות לחלוטין על ידי החלפת הכורסה, הכריות, השטיח וכסאות שולחן האוכל.
אם אתם ממש לא בטוחים במשהו אפשר "לישון על זה". אבל לא להתבחבש. יכול להיות שלמחרת תדעו טוב מהי הקרמיקה העדיפה, אבל אם תלכו לעוד חמש חנויות סביר שפשוט תהיו מבולבלים יותר.
ואם זה יימאס עלי?
או. זה משפט שאני שומעת לא מעט. עד כדי כך שיש לי כמה תשובות מוכנות אליו. בגדול, אני מחפשת אצל הלקוחות שלי את הניצוץ בעיניים. כשאתם רואים ארון יפהפה, חדר רחצה שממש מוצא חן בעיניכם או ריפוד מרגש, אני רואה את זה עליכם. שם צריך להישאר. השאלה "אם זה יימאס עלי" היא כמו מנטרה ששמעתם אנשים אומרים, בכל פעם שאתם רוצים לעשות בחירה שהיא טיפה נועזת.
אז תנו לי לגלות לכם: חלומות לא נמאסים. כשמישהו מתחיל משפט ב"תמיד חלמתי על.." שם אני עוצרת אותו. אם תמיד רצית דלת כניסה ירוקה (כי שמך הוא מר גרין) זה מה שנעשה. אין סיבה שלא. למעשה, לא רק שחלום שהתגשם לא נמאס, אלא הכיף של לצבוט את עצמנו ולראות שזה שם הוא גדול.
ולגבי הנמאס – הכל נמאס. מתישהו. זה יותר תלוי באיזה סוג של אנשים אתם מאשר איזה צבע הדלת שלכם: אם אתם כאלה שדברים נמאסים עליהם מהר והם חייבים שינוי – דברים יימאסו עליכם מהר! אם לא – לא. וגם עם זה אפשר לחיות. זו רק דלת, זה רק קיר. קירות אפשר לצבוע, דלתות גם. אני בעיקר אומרת: דברים לא נמאסים כל כך מהר. וגם לבן נמאס. ללקוחה אחת שרצתה צבע ובחרה בז' אמרתי "אל תבז'בז'י לי את הזמן". אם תרצו כחול ובמקום זה תעשו בז' – סתם תתבאסו. אם תעצבו דירה ממש לפי החלומות שלכם, לפי זו שראיתם באתר של מעצבת ורציתם גם, או הפרט שראיתם במגזין, זה כל כך ישמח אתכם, שתהיו בהיי לפחות כמה שנים מזה. אמרנו חמש או עשר? אחרי עשר שנים תרצו שינוי, כי הגיע הזמן. וזה בסדר. גם אם היה לבן וגם אם שחור.
ורוד או ירוק? מנורות של Muuto
אין אמת אחת
זכרו שאין אמת אחת, ובהרבה בחירות אין נכון ולא נכון. באופן עקרוני, הקלישאה של להיות קשובים לעצמכם מאוד רלוונטית פה. אם לא תהיו קשובים לתחושות בטן, לא תבחרו את המעצבת הנכונה, או את המטבח הנכון. אבל בהנחה שאתם יודעים מתי משהו או מישהו מוצאים חן בעיניכם – חשוב שתדעו שיש יותר מתשובה נכונה אחת (ואיך תבחרו במעצבת הנכונה? על כך בפוסט בבלוג המקביל שלי).
גם פה ההקבלה שלי היא בני זוג: כמו עם בני זוג, אני לא מאמינה שלכל סיר יש מכסה. לכל סיר יש כמה מכסים, שונים אך מתאימים כולם. בחורים שכותבים במודעה "מחפש את האחת היחידה והמיוחדת" נראו לי תמיד פלצנים או טפשים. כי יש יותר מאחת. אם תבלי את חייך בחיפוש אחרי ה"אחד" סביר שתישארי לבד. כי אף אחד אינו מושלם, וכולם מושלמים באותה המידה. במעבר חד – כך גם עם עיצוב בית החלומות.
כי יש חלומות מאוד ברורים. "תמיד רציתי מטבח כחול", "אני רוצה קיר של לבנים שחורים בסלון". פריט מסויים, צבע שמשמח אותנו. אבל אין חלום אחד. יש המון. וכולם טובים ונכונים. לדעתי לכל אדם יש יותר מבית אחד שמתאים לו, מייצג את מי שהוא, משמח אותו. זה למעשה חלק מהקושי: אנחנו אוהבים גם וגם וגם. אז איך נבחר באחד, כשבחירה משמעותה ויתור על כל האחרים?
ההיצע אינסופי. והזמן שלכם?
יש דברים שיותר קל להשוות. אם קיבלתם המלצה על שני נגרים והמחיר של אחד נמוך משמעותית מאחר – אפשר לעשות החלטה על סמך מחיר (כל עוד ההמלצות הן מאיש מקצוע ומאותו האחד). אבל איך מחליטים בין שני אריחים ששניהם יפים באותה המידה? ובכן, תמיד יש נטיית לב. אם אתם אוהבים את האריחים בול באותו האופן ובאותה המידה, אולי ההעדפה של בת הזוג שלכם תעזור לכם להחליט. או של המעצבת. בתהליך שיפוץ ממוצע מדובר בשלושה קולות. קל להכריע עם שלושה.
המלצתי היא לא להיסחף ליותר מדי חיפושים והשוואות. מצאתם ריפוד שיפהפה בעיניכם? אין צורך לראות עוד 50. מצאתם טפט שמתאים בדיוק לגוונים ולדוגמה שדמיינתם? עצרו פה. לראות עוד רק יבלבל אתכם. בעיקר עבור אנשים שקשה להם להחליט - עודף אפשרויות פשוט מבלבל. כי הרי אחרי הריפוד יבוא השטיח, ואחריו התמונות, והמסגרת, והפספרטו, וגובה התמונה ועוד ועוד. צריך פשוט להחליט, כדי להתקדם להחלטה הבאה.
בנו לכם מסגרת
ואם כבר הזכרנו מסגרות: נניח שצמצמתם את האופציות שלכם לשתיים-שלוש. איך בוחרים ביניהן? ובכן, בחירה בתוך מסגרת היא תמיד קלה יותר מאשר בתוך ריק. בשיפוץ יש מסגרות רבות שיכולות לעזור לכם ולכוון אתכם לאזור הבחירה הנכון: תקציב, סגנון, סקלת צבעים. יהיה קשה להיכנס לחנות לבחור ריצוף כשאינכם יודעים את כל אלו. אבל פשוט יחסית לבחור, כשאתם יודעים שאתם מחפשים גרניט-פורצלן בגודל 90X90 סנטימטרים, בגוון אפור בסגנון בטון, או בגוון שמנת דמוי אבן. המסגרות שתיצרו יחד עם המעצבת שלכם יכוונו אתכם, וגם היא.
הדיירים קבעו שעל שני דברים לא יוותרו: רצפת שומשום צהובה ואדניות צמחים גדולות. צילום: צחי צלניקר
בתוך המסגרת הכספית, למשל, אתם תיתקלו עשרות פעמים במשפטים כמו "אבל על X לא חוסכים". אז איך לדעת מתי כן לבחור באופציה הזולה ומתי להשקיע יותר? זו שאלה ששייכת קצת לפוסט אחר, אבל בגדול (שוב): לסמוך על המעצבת. אולי השכנים שלכם או אחות שלכם עשתה חלונות/נגרות/ספה עם מישהו ממש מעולה. המעצבת שלכם עובדת עם אותו הנגר או איש החלונות שנים רבות, בעשרות פרויקטים (בהנחה שיש לה ניסיון): לאף אחד אין אינטרס להוריש ללקוחות שלו בעל מקצוע או ספק שנותן שירות או מוצר גרוע. אולי בעיני השכנים שלכם אלו אחלה ארונות, אבל המעצבת מבינה יותר מהם, מה לעשות, והתקינה יותר מארון אחד בחייה המקצועיים. את ההחלטה על מה מוציאים את חלק הארי של התקציב עדיף לעשות בהתחלה ממש. היו לקוחות שאמרו לי: יש לנו שני דברים שאנחנו ממש רוצים ולא נתפשר עליהם, כל השאר לשיקולך (אלו היו רצפה צהובה ואדניות צמחים, שהוכיחו את עצמם). החליטו גם מבחינת איכות וגם מבחינת סגנון מהם הדברים שהכי חשובים לכם (מטבח על חשבון קרמיקה באמבטיה, פחות נגרות אמן ויותר ארונות קנויים, כאלו), יחד עם המעצבת - והיצמדו לזה.
אפשר חבר טלפוני?
אז עם מי מתייעצים? קודם כל עם המעצבת. זה אולי נשמע שחוק, אבל בחרתם לעבוד עם מישהי שעבודותיה מצאו חן בעיניכם, אתם סומכים עליה שהיא מכירה אתכם, מודעת לתקציב שלכם ולטעם שלכם. הקשיבו לה. מעצבת טובה, אגב, היא אחת שמסוגלת להחליט עבורכם.
אם יש לכם מישהו שהוא מבחינתכם סמכות בענייני עיצוב אתם יכולים להתייעץ בו, אבל אני נוהגת בזהירות עם אדם שאינו שותף לכל התהליך. זו תהיה טעות להביא את אמא לעזור לכם לבחור ריצוף כשהיא לא היתה שותפה לפגישות הקודמות, שבהן דנתם בסגנון הבית ובצבעים שלו, למשל. עין נוספת יכולה להועיל ולראות דברים בצורה שונה, אבל אם תשאלו עשרה אנשים תקבלו עשר דעות שונות. אם אתם מעצבים בית לבד וקשה לכם לקבל החלטות, אולי תשתפו עוד חבר או בן משפחה. אבל אז אותו אדם חייב להיות נוכח בצמתים המרכזיים של העבודה. אבל בגדול?
החלטתם? זהו
את ההחלטות בשיפוץ יש לעשות לפני תחילתו. את כל ההחלטות. החלטות שנלקחות תוך כדי עבודה מפריעות לעבודה, מסכנות אותה, מאריכות אותה וכתוצאה מכך מייקרות אותה. נניח, למשל, שלא בחרתם גופי תאורה בזמן (כלומר לפני סיום תוכנית החשמל). אחרי שהחשמלאי הכין נקודת חשמל בקיר, בגובה 190 ס"מ, קניתם גוף תאורה ארוך, שנקודת החיבור שלו בתחתית שלו. זה יצריך שינוי של גובה הנקודה, נניח 20 ס"מ כלפי מטה. שינוי שכזה לא תמיד אפשרי בקלות (אם הצינור מגיע מהתקרה ולא מהרצפה), יוסיף לכם עלות של נקודת חשמל ויעכב את החשמלאי.
כשמשנים החלטות תוך כדי העבודה, הסיכוי לאי הבנות ותקלות גדל. עדיף לקחת יותר זמן בבחירת החומרים מאשר להגיע לא מוכנים ליום העבודה הראשון בדירה. כמו שאמרו הגשש: "בית שבונים אותו 40 קומות באוויר" וגו'. וכן, גם לוח הזמנים הוא מסגרת מחייבת, שיכולה לעזור: הקצו לפחות 3 חודשים לתכנון. וגם זה רק אם אתם מחויבים לתהליך.
ציטוט שמאוד אהבתי מפי ניק טסלר, פסיכולוג תעסוקתי שמנהל חברה שעוסקת בקבלת החלטות, הוא " The purpose of a decision is not to find the perfect option. The purpose of a decision is to get you to the next decision." ובתרגום חופשי: מטרתה של החלטה אינה למצוא את החלופה המושלמת. מטרתה של החלטה היא להביא אתכם אל ההחלטה הבאה. אז קדימה!
כמה נקודות לסיכום:
- אל תשתפנו מללכת אחרי הלב שלכם – אם משהו מדליק אתכם לכו על זה, אל תחיו בדירה "כבויה".
- עבדו עם אנשים מנוסים שאתם סומכים עליהם והקשיבו להם: אהבתם את מה שהם עושים? תנו להם לעשות את זה גם עבורכם.
- אם אתם משפצים יחד: בררו בהתחלה מה ממש חשוב למי מכם, החליטו למי יש המילה האחרונה באיזה תחום, ודבקו בזה.
- הכינו שיעורי בית והחליטו מהר: טיול בין 10 חנויות בחיפוש אחר ספה יותיר אתכם מותשים, וייתן לכם עוד הזדמנויות להתחבט.
- אם אתם חייבים ללכת על הפרקטי והבז' - השאירו תקציב נאה לסטיילינג כדי להכניס אופי ויופי הביתה.
- חשבו על ההווה ועל דברים שאתם אוהבים עכשיו. סביר להניח שתאהבו אותם גם מחר ומחרתיים.
