מאת איל פדר
נדמה שבזמן האחרון הכל הופך להיות "חכם". הטלפון שלנו הוא טלפון-חכם, הבית הופך לחכם, וגם המושג "ערים חכמות" (Smart Cities) הפך לאחד המושגים החמים באקדמיה, בממשל ובעיקר בשוק הפרטי. המיתוג של פרויקטים עירוניים כ"חכמים" חוצה יבשות, מגזרים ותחומים, וחברות החיזוי מנבאות שהשוק הזה יגלגל מיליארדי דולרים בשנים הקרובות.
ברחבי העולם צצים פרויקטים כמו העיר החכמה "סונגדו" בקוריאה, פריסת רשתות תקשורת ברחבי אמסטרדם ואפילו "רוואבי החכמה" ברשות הפלסטינית. פרויקט ''דיגיתל'' של עיריית תל אביב זכה לאחרונה במקום הראשון בתחרות הערים החכמות, בכנס המרכזי בתחום (Smart City Expo), שנערך בברצלונה. אבל מה בא לידי ביטוי במציאות? האם תל אביבי שמנסה ללכת בבטחה על מדרכה, להספיק לאוטובוס או לרשום את הילד לגן יסכים שזו עיר חכמה? מה באמת עומד מאחורי טרנד הערים החכמות?
טכנולוגיה קוגניטיבית לתעשיית הדלק. Courtesy of International Business Machines Corporation
ראשית כדאי לזכור שהקשר בין טכנולוגיה לעירוניות אינו חדש. ערים הן בדרך כלל הזירה בה מתפתחת טכנולוגיה חדישה, ובמקרים רבים תושבי הערים הם הראשונים לאמץ את הטכנולוגיות האלה. הקשר הזה הודק לאחר המהפכה התעשייתית, כשהצמיחה באוכלוסיית הערים והאצת ההתפתחות הטכנולוגיה צעדו זו בצד זו. חוקרים ואנשי רוח רבים מדמיינים ערים שהטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מהן, בספרים כמו "1984" ו"עולם חדש מופלא" ובסרטים כמו "מטרופוליס", "בלייד ראנר" ו"דו"ח מיוחד".
העידן הדיגיטלי שאליו נכנסנו בשנים האחרונות מאפשר, בפעם הראשונה בהיסטוריה, להוציא לפועל חלקים מהחזון של עיר טכנולוגית. המהפכה הדיגיטלית מאפשרת להטמיע טכנולוגיות מידע ולהשתמש בהן כדי לשנות את החוויה העירונית ולהפוך אותה ל"חכמה" יותר.
אז מה הופך עיר לחכמה? אין הגדרה אחת מקובלת ל-Smart City. גופים רבים במגזר הציבורי, העסקי והאקדמי סיפקו הגדרות, אך אף אחת עוד לא התקבלה כקונצנזוס. עם זאת, ניתן לזהות כמה מאפיינים בסיסיים, שחוזרים על עצמם בפרויקטים רבים: שילוב של טכנולוגיית מידע בחיים העירוניים, ובעיקר איסוף, עיבוד והנגשה של מידע; ניהול יעיל יותר של משאבים עירוניים כמו אנרגיה, תנועה, תחבורה וצריכת מים וחשמל; ומעל הכל, חזון כלשהו של עיר "מתקדמת" יותר, כאשר ההגדרה של "מתקדמת" היא גמישה ונקבעת על פי סדר העדיפויות של מבצע הפרויקט – בין אם זו עיר שפוגעת פחות בסביבה, כזו שחיי הקהילה בה חזקים או כזו עם רמת פשיעה נמוכה.
חוכמת הרשויות
העיסוק במושג לא נגמר ב"מה". חלק מעניין לא פחות הוא ה"איך". את הגישות ליצירת עיר חכמה אפשר לחלק בגסות לשתיים. הגישה המסורתית, הנשענת על מסורת ארוכה של תחום התכנון העירוני, מדברת על ערים חכמות הנוצרות "מלמעלה למטה". על פי גישה זו, המפתח לעיר חכמה טמון בפעולות שתבצע הרשות העירונית ברמת התשתית. כלומר, מערכות מידע רחבות היקף ייפרשו ברחבי העיר ויאפשרו לרשות לאסוף מידע נרחב על מגוון הפעילויות במרחב שלה, כגון צריכת אנרגיה ומים, תנועת כלי רכב, תחבורה ציבורית, פשיעה, ונדליזם, פעילות עסקית ועוד. על בסיס מידע זה תוכל הרשות לנהל את המשאבים ולהתנהל בצורה יעילה, חסכונית ומהירה יותר, וגם, חשוב לא פחות, לתכנן השקעה ופיתוח עתידי של העיר.
הגורמים הבולטים שמעודדים את הגישה הזו הן חברות מסחריות גדולות דוגמת IBM, Cisco ושניידר אלקטריק. חברות אלו, שנכנסו לשוק הערים החכמות בשנים האחרונות, מעצבות אותן בעזרת המוצרים שהן מציעות לרשויות. בין היתר הן מציעות חבילות של שירותים כמו מערכות שליטה ובקרה שמאפשרות שליטה מרחוק, בזמן אמת, בשירותים עירוניים שונים.
חדר בקרה בריו דה ז'נרו, ברזיל. צילום: ARTESP
דוגמה לפרויקט מהסוג הזה הוא חדר הבקרה שבנתה IBM בריו דה-ז'נרו, ברזיל. החברה הקימה לעירייה חדר שליטה שמאפשר ניטור שוטף בעזרת רשת חיישנים עצומה שנפרשה ברחבי העיר – החל ממערכות GPS על אוטובוסים, דרך מצלמות אבטחה ועד מערכת ניהול מים חכמה, שיכולה לזהות בעיות בזמן אמת ולהגיב להן. המערכת אמורה לחסוך לעיר מיליוני דולרים בשנה, שמתבזבזים על טיפול לא נכון בבעיות. דוגמה מעניינת נוספת היא פרויקט SmartSantander בעיר סנטנדר שבספרד. במרכז העיר נפרשה רשת של חיישנים המנטרים את מצב זיהום האוויר, התנועה ואפילו מקומות חניה פנויים – והמידע הזה נגיש במלואו בזמן אמת לתושבים, דרך האינטרנט.
שימוש במהפכה הדיגיטלית כדי לנהל את מערכת המים בהולנד. Courtesy of International Business Machines Corporation
חוכמת ההמונים
הגישה השנייה כמעט הפוכה בתפיסתה. על פי גישה זו עיר חכמה אמיתית מתפתחת "מלמטה למעלה", כלומר דרך יוזמות מקומיות, על ידי אזרחים וחברות קטנות – ולא על ידי פעולות של הרשויות או חברות ענק. תומכיה טוענים שעל הרשות לאפשר לתושבים גישה למידע ולנתונים שהיא מחזיקה ולתת להם לפתח את השירותים הטכנולוגיים בעצמם – בין אם בצורת אפליקציות, מחשוב המרחב הציבורי או פרישה מקומית של תשתיות אנרגיה.
פרויקטים שפועלים ברוח הגישה הזו צצים ברחבי הערים בעולם. מאחר שהם נסמכים על כוחות מקומיים הם לובשים צורות שונות ומגוונות, החל מאפליקציות שכבשו את הקהל הרחב (דוגמת Waze) ועד שלטי רחוב המתאימים את עצמם לתושב באמצעות BLUETOOTH. אחת הדוגמאות המעניינות מגיעה דווקא מקיברה, שכונת עוני בפרברי ניירובי, קניה. האזור, שסובל מהזנחה קיצונית, מעולם לא מופה בצורה רשמית. קבוצה של תושבי השכונה יזמה את פרויקט MapKibera, שמיפה לראשונה את האזור בעזרת מכשירי GPS. על גבי אותו מיפוי פותחה פלטפורמה טכנולוגית המאפשרת לתושבים לדווח על אירועים, מקומות ומפגעים. כך, באמצעות טכנולוגיות מידע בסיסיות, יצרו התושבים את המפה, ה"מקומון" ומאגר המידע הראשונים בשכונה.
קהילה המיפוי הדיגיטלי בקיברה, ניירובי.צילום: Mikel Maron
דוגמה מעניינת נוספת, הפעם דווקא ביוזמת הרשויות, היא תחרות אפליקציות שבמסגרתה הוזמנו מפתחים עצמאיים ליצור אפליקציות על בסיס מאגרי המידע העירוניים. הטרנד, שהחל בניו יורק, הגיע גם לתל אביב לפני כשנתיים. במסגרת התחרות פתחה העירייה את מאגרי המידע השונים שלה – מרישומי ארנונה דרך מאגר מבני הציבור ועד הרישומים של תל-אופן – ליזמים פרטיים, ואלו פיתחו אפליקציות, למערכת התל-אופן ולדיווח על מפגעים למוקד 106, למשל.
אחת ההצעות בתחרות האפליקציות בניו יורק, 2014. צילום מסך: nycbigapps.com
ייתכן שהדרך לעיר חכמה טמונה בשילוב יעיל בין שתי הגישות. בעוד שברור שהתייעלות והתנהלות "חכמה" מצד הרשות יכולות להביא לחיסכון עצום במשאבים ולשיפור השירות, התפיסה לפיה גורם "עליון" כלשהו - בין אם זה המתכנן העירוני או חברות הטכנולוגיה הענקיות - יודע לענות על צרכי האזרחים בצורה בלעדית, התערערה מזמן. יותר מאי פעם, בעידן שלנו, שבו הטכנולוגיות הדיגיטליות מאפשרות יותר ויותר גישה למידע, לשירותים, ליכולות ואפילו לאמצעי ייצור - היכולת והמנדט לעצב את המציאות העירונית נמצאים בידי התושבים. רק כאשר הרשות, החברות הגדולות והתושבים יפעלו במקביל, נוכל לחיות באמת בעיר חכמה.
>> ל''שפת רחוב'', מגזין לחדשנות עירונית.
