מאת הילה לוטן
להעביר לילה בבית קברות נשמע כמו הדבר הכי מפחיד בעולם, אבל אם תעברו בשעות הערב ליד בתי הקברות הוליווד פוראבר בלוס אנג'לס או ברומפטון בלונדון תוכלו לשמוע לא מעט צחוק, מוזיקה וגם צרחות, פשוט כי הם משמשים מדי פעם להקרנת סרטים ולהופעות. רק תביאו שמיכה, סלסלת פיקניק ותשלמו בכניסה, ותוכלו לראות את פרדי קרוגר רודף אחרי ילדי השכונה כשמסביבכם תפאורה של מצבות וקברים להשלמת האווירה.
שימוש אלטרנטיבי בבית הקברות כחלק בלתי נפרד מהעיר אינו מובן מאליו. במשך ההיסטוריה, ולא במקרה, בתי קברות היו ממוקמים בשולי הערים ומחוץ לחומות. עם התרחבותן של הערים, חלק מבתי הקברות הפכו לדבר הראשון שמקבל את פני הבאים, כדוגמת בית הקברות הר המנוחות בכניסה לירושלים ובית הקברות ירקון בכניסה לפתח תקווה. בתי קברות אחרים נבלעו בתוך המרחב העירוני, כמו בית הקברות טרומפלדור בליבה של תל אביב ובתי הקברות המוסלמיים בגני העצמאות בתל אביב ובירושלים.
מכיוון שהעיר הולכת ומתפשטת, ובולעת לתוכה בתי קברות שהיו ממוקמים בשוליה, ומכיוון שהקרקע היא משאב מוגבל שאינו מתחדש, יתכן שנדרש כאן שינוי תפיסה. האם הגיע הזמן להכיר בבתי הקברות כחלק בלתי נפרד מהעיר, ממש כפי שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים? האם בתי הקברות צריכים להפוך להיות "מולטי טאסקינג", בנוסף לתפקידם כמקום מנוחתם של יקירינו שעזבו? כמה מקומות בעולם קברו את החששות והפכו את בתי העלמין למקומות שאפשר להגיע אליהם גם באופן יומיומי, ולא רק בנסיבות עצובות.
סלפי עם ג'ים מוריסון
פֵּר לָשֵז הוא בית קברות בצפון-מזרח פריז, בן למעלה ממאתיים שנה. מצטופפות בו מצבות רבות, שחוסות מתחת לעצים מפוארים, בין שבילי אבן מתפתלים. מה שהופך את בית הקברות לאתר תיירותי הם הדיירים המפורסמים שלו. בין היתר קבורים בו סולן "הדלתות" ג'ים מוריסון, המלחין פרדריק שופן, הזמרת אדית פיאף והסופר אוסקר ויילד. כל הסלבס הללו מושכים לבית הקברות תיירים מרחבי העולם, שמבקשים להצטלם (ולפעמים לשבת לנגן) ליד קברו של מוריסון, ולעטר בפרחים את קברה של פיאף. לצד המפורסמים אפשר למצוא בבית הקברות גם אלפי קברים של אנשים רגילים, שאולי לא זכו בתהילת עולם אבל שכניהם המפורסמים מסייעים להם להישאר בתודעה ולהמשיך ליהנות מזרם של מבקרים. ההצלחה של המקום אף הביאה את מנהליו להשיק אתר אינטרנט המאפשר לבקר בו באופן וירטואלי.
פיקניק עם סבתא
אם המפורסמים הם אלו שמושכים את המבקרים ל''פר לשז'', לבית הקברות של העיר איגוואלאדה שבספרד מגיעים בשביל חוויה מרחבית, נופית ורוחנית. באופן מתאים, בית הקברות ממוקם באזור הכי מת של העיר, באתר נטוש למחצה ליד אזור תעשייה. הפרויקט תוכנן על ידי האדריכלים הספרדים אנריק מיראלס וקארמה פינו ונבנה בין השנים 1984 ל-1994, ועד היום הוא משמש כמוקד עלייה לרגל לתיירים מרחבי העולם.
לפי הגדרתו של מיראלס, בית הקברות מתפקד כ"עיר המתים", בה החיים והמתים מתקרבים זה לזה רוחנית. המבנה המרחבי של הפארק הוא מעגלי, כשהמבקר הולך בשביל שקוע באדמה; לצידו, קיר של קברים משמש כקיר תומך וכן כתפאורה של הפארק כולו. ההליכה כאן היא חלק מהטקסיות של בית הקברות, שמבקש לדמות את מעגל החיים. לצד הקברים פינות ישיבה מוצלות מאפשרות למבקרים לנוח ולהתייחד עם יקיריהם. באחד מהם, אגב, קבור מיראלס עצמו, שהלך לעולמו בשנת 2000.
שכונת חיים
באחד מפרויקטי הגמר הבולטים שהיו בשנים האחרונות בבצלאל, הציעה האדריכלית שרה שטרן לתת מענה הומוריסטי וביקורתי לבעיה ממשית הנוגעת למצוקת הקרקעות בישראל, ובמקביל גם למתוח את הגבולות הפיזיים והפסיכולוגיים שלנו כבני אדם. הפרויקט של שטרן מציע להקים בלב הרקמה העירונית מגדלים שייבנו משלד של בטון חשוף, כאשר המעטפת שלהם, שמזכירה מעין כוורת מלבנית, משתנה עם הזמן ומתמלאת בקברים.
פרויקט גמר נוסף מהשנים האחרונות, של אדריכלית הנוף מרינא פרחומובסקי מהטכניון, משלב גם הוא בין בית עלמין למרחב עירוני, הפעם כשילוב בין מתחמי קבורה לבין שטחים ירוקים פתוחים. הבדלי טופוגרפיה מאפשרים הפרדה בין קודש לחול, כשהשכבה העליונה מכילה את שימושי הפנאי והשכבה התחתונה מכילה שלושה מתחמי קבורה הפתוחים לשמיים. מערכת התנועה עובדת גם היא בשני מפלסים נפרדים, כאשר המבקרים יכולים לבחור אם להיכנס למתחמי הקבורה או לצפות לכיוונם מתוך הפארק, שישמש הן את תושבי השכונה והן את מבקרי בית העלמין.
טקילה על הקבר
בדיוק כמו שאר הטקסים החברתיים והדתיים המהותיים בחייו של אדם, כמו לידה או נישואין, גם המוות הוא שאלה תרבותית. במקסיקו ובמדינות נוספות במרכז אמריקה, למשל, מציינים בתחילת נובמבר את יום המתים (Día de los Muertos), שמוקדש לזכרם של בני המשפחה שהלכו לעולמם. לפי האמונה, ביום זה מתאפשר הקשר בין הארצי לשמיימי, כשהמוות נתפס כהמשכיות החיים על פני האדמה. על אף הנושא המקברי של החג, הוא רחוק מלהיות עגום אלא מצוין באווירה של קרנבל. המשפחה עולה לבית הקברות, מנקה את המצבות ומניחה עליהם פרחים, נרות ומתנות, כמו בקבוקי טקילה או צעצועים לילדים שמתו טרם זמנם. בני המשפחה עורכים פיקניקים לצד קברי יקיריהם, כששיאו של החג מתרחש בשעות הלילה, בחגיגות לאור נרות.
האם כל אלו מחללים את כבודם של המתים? האם זה בלתי ראוי לראות סרט ליד מצבות או להקים פארק עירוני שמשמש גם כבית קברות? התשובה רחוקה להיות חד משמעית. יש שיטענו שההפרדה בין בתי הקברות לשימושי החול העירוניים היא הכרחית. קברים נחשבים לטמאים וקדושים בו זמנית, לא רק מבחינה דתית אלא גם בעולם החילוני. הם מעלים זיכרונות של יקירים שהלכו לעולמם, ובעיקר, מנכיחים את הרעיון שגם אנחנו נצטרף אליהם יום אחד, במוקדם או במאוחר. אבל עם כל הקושי להכיר בשבריריות של החיים, אולי כדאי לאמץ גישה יותר מורכבת כלפי בית הקברות והקשר שלו לעיר. אולי האמירה שהמוות הוא חלק מהחיים צריכה לקבל משמעות אמיתית, מרחבית, גם בסביבה העירונית.
>> ל"שפת רחוב", מגזין לחדשנות עירונית
