בשבוע הבא, 8 בנובמבר, תמלא שנה לאחד מאסונות הטבע הקטלניים שהיכו בפיליפינים. סופת הטייפון הייאן (Haiyan) גרמה למותם של לפחות 6,269 איש והותירה יותר מחצי מיליון בני אדם ללא קורת גג.
אחת הערים שספגו את הפגיעה הכבדה ביותר היא אורמוק (Ormoc), שבה גרים 200 אלף תושבים. העיר ממוקמת במחוז לייטה (Leyte), כ-1,000 קילומטרים מדרום-מזרח לעיר הבירה מנילה. בעיר זו נהרסו 97% מהבניינים; קווי החשמל הופלו, מקורות המים זוהמו, ומרבית התושבים איבדו את ביתם ואת מקום עבודתם. הנזקים לחקלאות - בעיקר לדיג ולבקר - הוערכו בעשרות מיליוני דולרים. כאן נכנס ארגון סיוע ישראלי לתמונה. כ-36 שעות לאחר האסון נחתה באורמוק משלחת ראשונה מטעם "ישראייד", ארגון הומניטרי שהוקם בישראל ב-2001 כדי ללוות קהילות שנפגעו באסונות ולסייע להן להתאושש ממצב חירום ולעבור למצב שגרה, במישור הפיזי, התעסוקתי והנפשי. הארגון מאגד עמותות שונות, יהודיות וישראליות, הפועלות בתחום הסיוע ההומניטרי. הוא ממומן על ידי תורמים, בעיקר מצפון אמריקה, ועד כה פעל בכ-40 מדינות. לאחרונה, למשל, שלח צוות לסיירה לאון במערב אפריקה, כדי לעזור לאוכלוסייה להתמודד עם מגיפת האבולה. המטרות שהוגדרו באורמוק היו תמיכה נפשית וחברתית, עזרה לדייגים ושיפוץ שני בתי ספר שנפגעו קשות.
ד"ר תמי בר-און, היועצת המקצועית של ישראייד, ואדוה וילצ'ינסקי, מנהלת הפרויקטים, סיפרו לי על פעילותן בפיליפינים.“על אף שזו מדינה שעברה אסונות טבע רבים, עוצמתו הכל כך לא צפויה של הטייפון האחרון גרמה לתושבים מצוקה וחרדה בדרגות בלתי מוכרות", אומרת בר-און. “הממשלה הבינה שיש צורך ברכישת כלים נוספים לחיזוק המערכות הקיימות". אחד הכלים הוא טיפול באמנויות, ומתנדבות הארגון באו לעיר ההרוסה והעבירו סדנאות טיפול באמצעות אמנות פלסטית, תנועה, דרמה ומוזיקה. הסדנה הראשונה, שנקראה "שלב 1", נמשכה שמונה ימים, והמשתתפים למדו באמצעותה להתמודד עם טראומות, אובדן ואבל. הסדנה נערכה כמה פעמים במשך ארבעה חודשים, ובסך הכול עברו אותה כ-170 איש, בהם מורים, יועצים חינוכיים, שוטרים, כבאים, עובדים סוציאליים ואחיות.
חלק מהמטפלות הישראליות באו לשבועיים בלבד; אחרות נסעו לחודשיים. כולן עזבו בית ומשפחה כדי להשתתף בהתנדבות בפרויקט. "קשה לתאר את הכרת התודה שאנחנו מקבלות מהאוכלוסייה המקומית”, אומרת וילצ'ינסקי. "אחת המטפלות, לדוגמה, חגגה יום הולדת 61 ביום שסיימנו סדנה, אז המקומיים אירגנו לכבודה מסיבת יום הולדת עם פרחים, מתנות, אוכל וקריוקי”.
"הטיפול באמצעות יצירה והבעה הוכיח את עצמו", אומרת בר-און. לדבריה, רבים מתושבי אורמוק חיים בחרדה בעקבות האסון והעתיד לבוא אחריו. גם אם כלפי חוץ המשיכו לחייך וכביכול התמודדו עם המצב היטב, זה היה בהשראת התרבות הפיליפינית של "אל תתלונן, אל תדאג, יהיה בסדר". בשיחות אישיות, אומרת המטפלת הישראלית, הם יספרו שהם זקוקים למקום ולאפשרות לעבד את מה שעבר עליהם. לדבריה, אחת הנשים הפיליפיניות אמרה לה: "כל פעם שאני שומעת גשם באמצע הלילה, אני מתעוררת וקשה לי להירדם. הסדנה עזרה לי להתמודד עם הטראומה ולגדול". אחד השוטרים שהשתתף בסדנה אמר: "לא ידעתי שהאנשים חוו טראומה כזו. למדתי להכיר בזה ולכבד את זה. למדתי גם להתמודד עם הבעיות שלי ולמצוא לעצמי מקום בטוח".
המתנדבות עשו גם "התערבויות" ישירות, אחת מהן במגורים זמניים (Bunkhouses). במשך שלושה ימים הן הפעילו קבוצות משתנות של ילדים ומבוגרים, בני משפחה ושכנים, שבנו בהדרכתן מודלים קטנים של בתי נייר וקרטון. "חלקם בנו את בית חלומותיהם", מספרת וילצ'ינסקי, "אחרים את הבית שנהרס או את ה-bunkhouse הנוכחי, שהוא חדר קטן, שמונה מטרים על שמונה מטרים, שבו גרה משפחה שלמה. השירותים, המקלחות והמקומות לבישול נמצאים מחוץ לבית ומשותפים לשאר התושבים".
הארגון שואף לפתח בפיליפינים פרויקטים נוספים בתחום החקלאות, המנהיגות והכלכלה, ולעזור בשיקום בניינים שנהרסו. נציגי הארגון עדיין נמצאים בפיליפינים ומתכוונים להישאר שם עוד שלוש עד חמש שנים. "לא מספיק לבוא ולתת משהו קצר", אומרת בר-און, "צריך לבנות מערכות בנות קיימא".
לפרטים נוספים:avilchinski@israaid.org
>> איך אדריכלים משקמים את נזקי הצונאמי ביפן?