נתחיל בשורה התחתונה: "קיפולים", התערוכה החדשה במוזיאון העיצוב חולון,
היא הזדמנות מצוינת לראות מקרוב, וקשה שלא לרצות גם לגעת, ביותר מ-80 חפצים – בעיקר כסאות, כורסאות ומנורות למיניהן – שעוצבו בידי רשימה מפוארת של מעצבים: ותיקים וצעירים, ידועי שם וחדשניים, ישראלים ומכל רחבי העולם. הנאה גדולה לחובבי עיצוב.
לא הרבה אוצרים עכשוויים יכולים לאסוף סביבם גלריית שמות שכזו: לי אדלקורט היא אחת מהן. אדלקורט, לשעבר ראשהאקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד, אוחזת בתואר הנחשק (והמעט מעורפל) של חזאית טרנדים בינלאומית. יחסי הציבור של התערוכה אוהבים לקרוא לה "כוהנת הטרנדים" - והעיתונאים ממהרים להעתיק את היומרה - אבל למרות הפומפוזיות, מעמד בסצינת העיצוב האירופאית יש לאדלקורט בהחלט: כשהיא מבקשת ממעצב פריט לתערוכה שעליה היא עובדת, ההיענות גורפת. כמי שמחוברת מאוד לאופנה (ועובדת עם בתי האופנה הגדולים), אין פלא שהיא מאמינה שבאמצעות טקסטיל אפשר ללמוד הרבה על החברה ועל העולם שבו אנחנו חיים.
ואכן, התערוכה סובבת סביב טקסטיל. ההזמנה לאצור את "קיפולים" התחילה ברעיון להציג קולקציית בגדים פורצת דרך של איסי מיאקה, שעבד עם מדענים ואנשי מחשבים על דגמים שטוחים שנפתחים לבגדים בעלי נפח, שמזכירים בצורתם אוריגמי. הקולקציה הזו מוצגת בגלריה התחתונה של המוזיאון (אצר אותה פיליפ פימאנו, שעובד עם אדלקורט).
אדלקורט עצמה העמידה בגלריה העליונה, הגדולה יותר, 11 במות עגולות, שכל אחת מהן זכתה לשמה של טכניקה מסוימת במלאכת הטקסטיל – כמו דיגום חופשי, קפלול, שכבות, עיטוף, סרטים (באנגלית הכל נשמע יותר טוב: (draping, pleating, layering, wrapping, ribonning. על כל במה הציגה פריטים מעולם העיצוב לבית, שבמעשה יצירתם יש משהו מהטכניקה הספציפית. דוגמאות ממנעד העבודות הרחב תוכלו לראות בגלריית התמונות שבראש הכתבה.
"אחרי שנים רבות שבהן אני עוסקת בחיזוי טרנדים, אני משוכנעת שהלכי רוח של תחום הטקסטיל הם סממנים אמיתיים של שינוי", אמרה אדלקורט בהרצאה שנתנה עם פתיחת התערוכה. היא דיברה על התאספות והתכנסות של אנשים יחד בזמנים של משבר, על כמיהה לרכות ועל שילוב של כוחות מהעבר ומהווה: "הטכנולוגיות של המאה ה-21 מסוגלות להפוך את מלאכות היד המסורתיות לניתנות לייצור. היום מכונות מזמינות מעצבים ואמנים להשתמש בהן, לחקות את מעשי המלאכה שבשורשי המשפחות שלנו. תהליך תעשייתי ששואב השראה ממלאכות ביתיות כמו תפירה, רקמה וסריגה, ושתוצאתו אמנותית. אדם ומכונה יכולים ללכת יד ביד, ולא נדע בדיוק איפה האדם נגמר והמכונה מתחילה".
כאן היא עצרה כדי להציג סרטון וידאו, שמתאר את העבודה על כיסא שזכה לשם ''דופק אינסופי'', בעיצובו של דירק ואנדר קוי, ושמדגים את שיתוף הפעולה בין האדם למכונה:
הקוראים לא יצליחו להבין
אבל בעוד שבהרצאתה הסבירה אדלקורט את רעיונותיה בצורה נגישה וקולחת, ובמשפטים פשוטים ובהירים, הטקסט שמלווה את התערוכה – בקטלוג ועל הקיר בגלריית המוזיאון – מופשט ומעורפל, משייט הרבה מעל גובה העיניים ("כשאנו מודאגים, בדים נוטים להיאסף בכדי לדמיין חברה חומלת ואלטרואיסטית יותר''), כאילו לא נועד שמישהו באמת יקרא ויבין אותו.
תמיהה נוספת מעלה הבחירה לפתוח את הטקסט דווקא במשפט שלוקח את הדיון למחוזות הכסף והמחיר: "אנחנו חיים כיום בחברה פרומה, הסובלת מתוצאותיו של משבר כלכלי חמור", כותבת אדלקורט. "התוצאה היא עולם שנמשל על ידי תאוות בצע (...) זהו, אם כן, הזמן המתאים להתכנסות, לאיסוף ולחיבור מחדש בין אנשים, בכדי לשקם את החברה ואת מארג חיינו".
המשפט הזה מעלה מאליו את שאלת המחיר של הפריטים היפהפיים סביב – שרובם מיוצרים בסדרות קטנות או לפי הזמנה, ומתומחרים גבוה. גבוה במידה כזו שאפילו המעצבים של הפריטים לא מרשים אותם לעצמם. שאלנו את מיקה בר, שהציגה על הבמה "קיפול" כורסה שעיצבה בשיתוף עם סטודיו "PRODUCKS", אם יש לה בבית אחת כזו. היא כמעט התפרצה בצחוק: יש רק שתיים כאלה, אמרה, האחת בתערוכה והשנייה במחסני ''מורוסו'' האיטלקית, שעבורה הם עובדים על מוצר חדש.
שאלתי את אדלקורט איך אפשר לדבר על מרפא ושינוי כאשר אלה המחירים, ומה יכול ללמוד מהתערוכה האדם הסביר, שחושק בפריטים האלה אבל בסוף מוצא את עצמו נוסע ל"איקאה".
"התערוכה לא עוסקת בשאלת המחיר", משיבה אדלקורט, "אלא בתרבות, חברה ותעשייה. המגמות שמוצגות בה הן מגמות תעשייתיות, שבסופו של דבר ישפיעו גם על המחיר. התעשייה ממציאה את עצמה מחדש, בקרוב יוכלו לייצר כך בייצור המוני, ואז המחירים יירדו והפערים ייסגרו".
"מוזיאון הוא לא חנות", מוסיפה גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, שעבדה עם אדלקורט בתהליך ארוך של בחירה ואיסוף המוצגים מרחבי העולם (מתוך מאות מוינו 88). "התפקיד והמשמעות של תערוכה הם מחקריים, תרבותיים, להראות מה קורה למעצבים, לעולם העיצוב, להראות אוביקטים במצב הראשוני שלהם, להכניס את המבקרים אל מאחורי הקלעים. מתוך כך ייגזרו פריטים שימצאו את דרכם לייצור המוני ולקהל הרחב".
גאון מקווה שהתערוכה, שנאצרה במיוחד למוזיאון הישראלי, תנדוד בעולם בין מוזיאונים אחרים. מדוע מוזיאון שהוא רק בן ארבע מציג, זו הפעם השנייה, תערוכה שאוצרת אדלקורט? גאון עונה בכנות: "מספר האוצרים בעולם העיצוב שהם פרי-לאנסרים, כלומר לא עובדים של מוזיאון כזה או אחר, לא עולה על עשרה. כאשר אנחנו מציגים תערוכה של מוזיאון אחר אנחנו משלמים על זכויות היוצרים 50-100 אלף יורו. אני מעדיפה להשקיע את הכסף באוצר מוכשר, בתערוכה מקורית שלנו, ובהעשרת האוסף הקבוע שלנו".
"תערוכה רגשית, אנושית, רכה ומעוררת געגוע", אמרה גאון בפתח דבריה לעיתונאים. אין ספק שכל אחד ימצא בתערוכה פריטים שירגשו אותו, אבל לא בטוח שנכון לתאר אותה כרכה ומעוררת געגוע. היא מרתקת, ובוודאי שכלתנית, אולי יותר מרגשית.
>> עוד על העיצוב הגרפי של קטלוג התערוכה
