לא בכל יום נפתחת במוזיאון תל אביב תערוכה של הדמיות חדרים. את האשליות הממוחשבות יוצרת אורית רף (43), אמנית וצלמת. כמו בתערוכה הקודמת שלה בגלריה נגה (שם התבססה על תצלומים שהורידה מהאינטרנט), רף אינה מציגה תוצר של צילום במצלמה, אלא עיסוק במהות הצילום - תחום שעבר תהפוכות משמעותיות מאז שכל אדם שאוחז בטלפון נייד הפך לצלם. האמנית אכן מגדירה את 12 העבודות "דימויים" ולא "תצלומים", מאחר שבתהליך יצירתם לא הייתה מעורבת מצלמה.
במבט ראשון, וגם בשני, קשה לזהות שהדימויים הריאליסטיים האלה הומצאו יש מאין. כל אחד מהם מציג חדר אחר, שמתבסס על תיאור מיצירה ספרותית ידועה. רף התחילה את העבודה במחקר תקופתי (שנעשה בספריות אוניברסיטאיות, באינטרנט וברכישת ספרים נדירים) שבדק את התקופה שבה נכתבו הספרים, את סגנונות הבנייה ועיצוב הריהוט שהיו נהוגים בה; לאחר מכן, אדריכל (בן זוגה, ינון גורן) תיכנן את החדרים לפרטיהם וערך להם תוכניות אדריכליות. לבסוף, לאחר הכנת התוכניות ולימוד הפרטים, נעשו הדמיות תלת-ממדיות של הדימוי הסופי. העבודה על כל דימוי ארכה חודשיים-שלושה.
הבחירה במקומות המצולמים נבעה, לדברי רף, מתוך עניין אישי ולא התבססה על בחירה נושאית. מעמד בורגני שמתרסק, מודרניזם בשיאו, נפשות חצויות - כולם כאן. בדימוי שנעשה בעקבות "חדר הזכוכית" מאת סיימון מאואר, מוצג עיבוד לסלון המפורסם בווילה טוגנדהאט בצ'כיה, שאותה תיכנן האדריכל מיס ון דר רוהה ב-1930 - הבית שמשמש מקור השראה לספר זה.
בדימוי שמתחקה אחר "מאדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר, מתואר חדר שינה המאפיין חדרים מסוג ומעמד מסוים מאמצע המאה ה-19 בצפון צרפת. הייצוג הישראלי היחיד בתערוכה הוא העיבוד לדירתה של גיבורת הספר "מיכאל שלי", מאת עמוס עוז. החדר הירושלמי בולט בתערוכה על רקע 11 החדרים הזרים. רף עיצבה אותו בהשראת סיפורי הילדות של אביה, שהתגורר בשכונת מקור ברוך (שם מתרחש חלק מעלילת הספר). היא עצמה ילידת ירושלים והכירה היטב את הקור הירושלמי, שאותו ביקשה להנכיח. הייצוג הישראלי בתערוכה מצומצם אמנם, אך בכוונתה של האמנית להרחיב את הסדרה: "יש עוד כמה ספרים ישראלים, ואני מנסה לאסוף מסה של חללים ולבנות איתם ארכיון של מקומות שלא קיימים במציאות".
הקשר לאדריכלות
כמובן שלא מדובר בתערוכת אדריכלות, אך יש בה קשר הדוק לסוגיות אדריכלות כמו מקומיות, עכשוויות, ומציאות ואשליה. ומעבר לכך, במישור האישי, שיתוף הפעולה עם בן הזוג השפיע על התוצאה: "ינון הוא האדריכל שתיכנן את כל המקומות עד לפרטים הקטנים. כשיש צורך בארון סודי בקיר, למשל, הוא תיכנן את כל המנגנון של הארון".
מאז פתיחת האגף החדש של מוזיאון תל אביב, לפני שנתיים, לא עלתה בו תערוכת אדריכלות חדשה. שלוש התערוכות האחרונות שקיים המוזיאון בנושא (תערוכה תמוהה תחת השם "פרפורמליזם", רטרוספקטיבה לאדריכל דב כרמי וסקירה של מבני המוזיאון לדורותיהם) היו חסרות אמירה ברורה ולא הותירו חותם. המוזיאון מעסיק אוצרת המופקדת על עיצוב ואדריכלות, שבשני העשורים האחרונים אצרה בעצמה רק שתי תערוכות אדריכלות. הצעות לתערוכות שהוגשו למוזיאון בנושאי אדריכלות אף לא זכו למענה.
מציאות זו מתקיימת בתקופה שבה צומח דור אדריכלים צעיר, המעורה לא רק בעשייה האדריכלית אלא גם במחשבה העומדת בבסיס העשייה. בתקופה הקרובה יוצגו במוזיאון שתי תערוכות אדריכלות, אך מדובר ביוצרים אזוטריים ממדינות שונות, וגם כותרות מנופחות וחלולות כמו "כוריאוגרפיה אורבנית" לא יסתירו את הרמה הירודה. בחירת הנושאים מדגישה את חוסר העניין של המוזיאון בהתרחשות הערה המתקיימת בישראל, זו שמעסיקה לא רק את הזירה האדריכלית אלא גם את הציבור הרחב.
"טרם". אוצרת: נילי גורן. מוזיאון תל אביב לאמנות (שד' שאול המלך 27)
