מאז שהמלה "עיצוב" התבררה כאמצעי יעיל לשיפור תדמית והכנסה, הספרים הם מעצבי שיער, הגננים מעצבי גינות, ומסדרי שולחנות באולמות אירועים עוסקים בעיצוב אווירה. עם או בלי קשר למצטרפים החדשים לגילדה, החליטו המעצבים הגרפיים לברוח ממנה והכתירו עצמם כאנשי "תקשורת חזותית". לא עוד גרפיקאים שמתעסקים בריווחי אותיות וביישור בלוק, אלא מכתיבי טעם ותרבות לציבור הישראלי כולו. תקשורת חזותית הפכה לאחד ממקצועות הלימוד הנחשקים, וכמעט אלף בוגרים סיימו את לימודיהם בימים אלה, כך שמעכשיו, גם הם עוסקים בתקשורת חזותית.

רגע, על איזו "תקשורת" מדובר? כי אם להסתמך על תערוכות הגמר של השנה, מדובר בעיקר בתקשורת במעגל סגור בין הסטודנטים למרצים שלהם. בנוגע לתקשורת עם שאר האזרחים, לא נראה שנעשה מאמץ לייצר אותה. יוקר המחיה, המחאה החברתית, האלימות ברחובות, הכיבוש, מצב הבריאות, החינוך, איכות הסביבה ועוד כמה בעיות שגם מעצבים גרפיים חשופים אליהן בישראל - את כל אלה נדיר, עד בלתי אפשרי, למצוא בשש המחלקות הגדולות לתקשורת חזותית (בצלאל, שנקר, המכון הטכנולוגי חולון, ויצו חיפה, מנשר וסמינר הקיבוצים). זה לא מובן מאליו, בהתחשב בכוח הפוליטי של העיצוב הגרפי בתרבות הישראלית, ובעובדה שרוב המרצים הבכירים הם אנשים מעורבים פוליטית. ייתכן שכאשר קראו להם גרפיקאים, התקשורת החזותית הייתה טובה יותר.

אז למה להם פוליטיקה עכשיו? כנראה שהסטודנטים עצמם פחות מתעניינים במורשת דוד טרטקובר, ראובן אדלר או להב הלוי - גרפיקאים עם מנעד רחב בין המסחרי לפוליטי - ומעדיפים לחשוב על הפרנסה ביום שאחרי הלימודים: מיתוג, עיצוב אפליקציות אייפד (החלק שלהן עולה בהתמדה לנוכח נפילת הפרינט), איור ספרים ואפליקציות, וגם סיפורים אישיים, שהפכו לפלח כה מרכזי עד שמתעוררת תהייה אם אותם סטודנטים לא רצו בעצם ללמוד קולנוע דוקומנטרי ולתעד את עצמם. תיעוד של הזולת שאינו סטודנט - יש פחות. פעילות תקשורתית ברחוב או בקניון - אין בכלל. קשר עם המציאות המכוערת בחוץ וניסיון לאתגר אותה - אולי רק בפייסבוק. הובלת דעת קהל - ובכן, לא ממש.

בצלאל מול שנקר

רמת העיצוב גבוהה במיוחד בשתי המחלקות המובילות - שנקר ובצלאל. הראשונה תוססת ומשוחררת יותר, השנייה רצינית וגבוהת מצח. הראשונה ויתרה על תערוכת גמר מקצועית, שיחררה את העכבות המקובלות והניחה לסטודנטים להתחפש לאוצרים ולהדביק על קירות המחלקה את העבודות שלהם (מכל ארבע שנות הלימוד), אפילו בלי להקפיד על קרדיטים מתחת לעבודות; השנייה מכשירה את טובי הטיפוגרפים, קלאסית יותר בנושאי העבודות ומפגינה איכות הגשה גבוהה, ומצד שני אין כמעט הומור וחדווה מדבקת בעבודות. באופן לא מפתיע, היה יותר כיף לשוטט בתערוכה של שנקר (ונעים לגלות שההגשות מתנהלות באווירה נעימה ולא משפילה, לפחות במדגם אקראי).

אחרי כ-300 פרויקטי גמר, שבחלקם כללו גם השתתפות בהגשות וקריאות חוזרות בשבועות האחרונים, ניסיתי להיזכר בפרויקט אחד שיצא מהחללים הצוננים אל הרחוב המזיע והשפיע על הציבור באיזשהו אופן - ואפילו כזה שעשה ניסיון ולא הצליח. לא מצאתי אף אחד כזה. מעבר לדיווחים של כתבי העיצוב, אף פרויקט לא הידהד באמת. כשמדובר באלף בוגרים, אי-אפשר לראות בכך הצלחה גדולה. בזמן שאפילו במחלקות לעיצוב פנים יוצאים מהסלון אל המרחב הציבורי ומחפשים פתרונות דיור בר-השגה לישראלים ולמהגרים, מתוך הבנה שלאקדמיה יש אחריות ציבורית ולא רק אסתטית נטו, ראשי המחלקות לתקשורת חזותית משכיחים מהסטודנטים באיזו מדינה הם חיים ומסתפקים ב"חזותית" בלי "תקשורת". אבל אין תקשורת בלי קהל - יש ואקום: אקדמיה לא רלבנטית שמפגינה שביעות רצון עצמית מופרזת, כשאפילו המחלקות הקטנות שמשוחררות מהתקינות הפוליטית לא מפרות את השקט.

הפרויקט היחיד כמעט שהתעסק בפוליטיקה ישראלית, "תוכנית אוגנדה" של יואב גתי, מוכיח מתי עיצוב גרפי הוא רלבנטי: השילוב של אמירה פוליטית ועיצוב מלוטש, שהתפרסם כאן לפני כחודשיים, הפך לאחת הכתבות הנקראות ביותר ב-Xnet בחודשים האחרונים. גתי, אגב, הביע חשש שהכתבה תצייר את העבודה שלו כפוליטית (מה שהיא). למה לו פוליטיקה עכשיו.

ולמרות הביקורת

בכתבה זו מוצגים פרויקטים בולטים של בוגרי השנה. אין כאן יומרה לבחור את "הטובים ביותר", אלא בחירה סובייקטיבית שמתבססת על רלבנטיות, חדשנות, כישרון ואמירה - כל אחד מהם בנפרד, ורצוי כולם ביחד. פרויקטים של איור כמעט ואינם מוצגים כאן (והיו רבים וטובים השנה), ובמקומם בחרתי להדגיש אפליקציות דיגיטליות שמנסות לסייע לאנשים במצוקה. תחום האפליקציות צובר תאוצה ככל שהפרינט מאבד את כוחו לטובת הדיגיטל, ועשרות סטודנטים הקדישו את פרויקט הגמר ליצירת אפליקציות בידוריות, חינוכיות, מסחריות, אמנותיות ועוד. העיניים והלב נמשכו בעיקר לאפליקציות שנותנות מענה לבעיה אמיתית - חמורה או קלה יחסית - ויכולות להשפיע לטובה על המשתמשים בהן, ולא רק למכור להם משהו.

לירן בשארי (חולון) יצר אפליקציה משעשעת לבעיה מטרידה, שהרבה אנשים סובלים ממנה גם אם לא כולם אוהבים להודות בזה. OCD (הפרעה אובססיבית כפייתית) כובלת את האדם שסובל ממנה למחשבות מעיקות (כיביתי את הגז? רחצתי ידיים? נעלתי את הרכב?), ובשארי עוזר למשתמשים לעקוב אחר הטקסים היומיומיים שלהם באמצעות תיעוד אינטנסיבי שמתחיל ביקיצת הבוקר ומסתיים עם סיכום היום לפני השינה. המטרה: לשלוט בפעולות ולצמצם את רמת החרדה.

OCD Project from liran bashari on Vimeo.

האפליקציה של שר שחר (חולון)מנציחה את המתים, כמו פייסבוק שלאחר המוות. המידע הדיגיטלי שאדם משאיר אחריו אחרי מותו הופך לפרויקט הנצחה מתמשך, לא מורבידי ועגום אלא כזה שחוגג את חייו ומבליט את עקבותיהם בחייהם של אוהביו:

האפליקציה של לירון שם טוב (ויצו חיפה) באה גם היא להנציח אדם קרוב שהלך לעולמו, בפורמט של אתר "יזכור" אינטראקטיבי ומתעדכן שבו אפשר להדליק נר זיכרון וירטואלי, להניח פרח או אבן על הקבר לטובת הרחוקים מגשת, להתמצא בבית הקברות, לקבל שירותי גינון או טיפול במצבה וכך הלאה.

ג'ני סורדין (שנקר) מותחת ביקורת על יישומי ההנדסה הגנטית ועל השימוש הגובר בתרופות לשיפור עצמי: החל מריטלין שמסייע בשיפור הריכוז, עד לפרוביגיל החדשני, שאמור לאפשר לנו להסתפק בשעתיים וחצי שעות שינה בלילה. האתר מציע חנות המאפשרת לרכוש בקלות תרופות לכל מטרה - מכדורי IQ עד מדבקות שמחה. זו אפליקציה תיאורטית יותר מהקודמות, אך רלבנטית לא פחות:

Better Me from jenny surdin on Vimeo.

איילת קציר (חולון) יצרה את "ברוכים הבאים ל-""Chilland"", אפליקציה שעוזרת לבני נוער לצאת ממצבי לחץ, חרדה וכעס. מכיוון שסמארטפונים מסוגלים למדוד מדדים גופניים כמו קצב לב, רמת חמצן, מתח שרירים ומיקוד קשב, האפליקציה משתמשת ביכולות הללו כדי לזהות את תחושותיו של הנער ולכוון אותו למשחק שיעזור לו לשפר את הרגשתו.

שרית איסחרוב (שנקר) הציגה אפליקציה לניהול המידע הרפואי האישי. הרעיון נועד להגביר את מעורבותו של החולה בהליכים הרפואיים, ולהחזיר לו את השליטה במידע שנלקחה ממנו, באופן ברור ונגיש:

ויובל טרגל, בוגר שנקר, הציג את "בין הזמנים" - אפליקציה לאיתור מניינים וללוח זמנים של תפילות לטובת היהודים הדתיים:

עוד עבודות דיגיטל בולטות - להלן: