בכניסה ללקייה, אחד היישובים הבדואים הגדולים בנגב, יש מבנה ירוק וחד-קומתי. זו החנות של "לקייה אריגת הנגב",
שעל המדפים בה מונחים שטיחים מקופלים, כיסויים לכריות, תיקים וכמה גלביות. במבט ראשון נדמה שמדובר בחנות מזכרות לתיירים, אבל כשאורי צייג פורש על הרצפה את שלושת השטיחים שעיצב לקולקציה החדשה של המפעל הקטן – ארוגים בעבודת יד בטכניקה הבדואית מסורתית, אבל בדוגמאות ובשילובי צבעים חדשים – קל לדמיין אותם מעטרים בתים שעוד יתפרסמו במגזיני עיצוב בינלאומיים.
מאחורי החנות יש אוהל בדואי גדול, מהבודדים שנותרו בסביבה. בצד אחד של האוהל תלוים גלילי צמר צבועים בגוונים שונים, בצד אחר יש מכלי צביעה גדולים שבהם "מבשלים" את הצמר עם הפיגמנטים, ובמרכז האוהל נול שאורכו כמעט שבעה מטרים. צייג, שסיים זה עתה את כהונתו כראש המחלקה לעיצוב טקסטיל ב"שנקר", מוציא מהכיס דף משבצות מקופל ומראה לאורגות סקיצה לשטיח שיופיע בקולקציה הבאה. משני קצותיו של הנול מתיישבות אום עאטף ואום איימן, ובתווך פוסעים צייג ועוד שתי אורגות מקומיות, שרה ונורה, הלוך ושוב, מגלגלים בידיהם גלילי צמר בצבעים פסטליים של אדמה – ורודים, כתמתמים וחומים – מותחים את ה"שתי" לפי הדוגמה המצוירת על הדף.
שלושה שבועות מאוחר יותר, 11,888 קילומטרים משם, נמצא מלון "מריוט" סן פרנסיסקו. שם נחנכה תערוכה שאירגנה הגלריה היוקרתית refusalon ובה מוצגים שמונה שטיחים שארגו נשות לקייה בעיצובו של צייג: שלושה שטיחים מקולקציית "promis" וחמישה שהם one-of-a-kind – כל אחד יחיד במינו.
המוניטין של שטיחי "לקייה אריגת הנגב" נצבר במשך שנים. הם זכו בפרסים על איכותם והציגו אריגה מסורתית, בצבעים כהים מסורתיים של שחור-אדום-ירוק-כחול. הקולקציה החדשה נראית אחרת: מעודכנת ואלגנטית יותר, עם דוגמאות ושילובי צבעים חדשים, ובכל זאת מחוברת למקום וליוצרות. מי שהפיח בעיצוב השטיחים רוח חדשה הוא צייג, שיצא לשנת שבתון מההוראה. התערוכה היא רק צעד ראשון בחלום משותף לו ולחדרה אל-סאנע, ראשת עמותת "סידרה" והיזמית של "לקייה אריגת הנגב", להפוך את המפעל המקומי והמאובק למותג בינלאומי מצליח ואופנתי, שאולי יצליח להגדיל את ההכנסה הזעומה של האורגות.
שיתוף הפעולה יוצא הדופן החל לפני יותר משנה, בקטן. מתוך מיאוס בערימות הניירת ובפוליטיקה הכרוכה בניהול מחלקה בשנקר, צייג החליט לצאת מהעיר כדי ליצור ולמלא מצברים. אהבתו למדבר והעניין בטקסטיל הביאו אותו ל"יום לימודים ארוך" בלקייה, שחזר על עצמו פעם בשבוע ואיפשר לו להבין את דרכי האריגה המקומיות, לשייף את הערבית שידע פעם ושכח, להתוודע לפרטי חייה של כל אחת מהאורגות, ולעצב – לאט אבל בטוח – קולקציית שטיחי one of באריגה מסורתית על נול: רצועות ארוכות מאוד, שנתפרות ומתחברות אחר כך לשטיחים. חודשיים של עבודה נדרשו לייצר את שני השטיחים הראשונים.
שני הצדדים כל כך נהנו מהתהליך, עד שבוקר אחד התקשרה אל-סאנע לצייג וסיפרה לו: "חלמתי חלום. חלמתי שאתה בא לעבוד בשבילי". אין מקום רחוק יותר משנקר כמו לקייה - המפעל, כזכור, הוא בסך הכל אוהל קטן, לא מחתימים כרטיס והקצב הוא קצב המדבר - אבל החלום התגשם. עם סיום תפקידו בשנקר הפכה "לקייה אריגת הנגב" למקום עבודתו החדש של צייג, שמנהל את מפעל האריגה, אחראי גם על הצד האמנותי וגם על העובדות. בכל יום עובדות בו שתיים-שלוש אורגות קבועות, והיתר – כעשרים במספר – עובדות בבית.
אל-סאנע וצייג חולמים בגדול. הצלחה בינלאומית, שיתופי פעולה עם מעצבים מכל העולם, הרחבת מעגל האורגות, הגדלת החנות ומגוון המוצרים שהיא מציעה, וגם הקמת בית ספר מקומי לעיצוב שיתמוך וידריך גם בעלי מלאכה מקומיים נוספים, נגרים למשל. "יש כאן כל האיכויות שמחפשים אחריהן בעולם העיצוב היום", מסביר צייג. "עבודת יד מסורתית, עיצוב בר קיימא ומכליל, קהילתי - כולם שותפים".
במקום סטודנטיות אופנתיות בתחילת דרכן, הוא מנחה עכשיו נשות משפחה, בהן סבתות שאינן יודעות קרוא וכתוב, עטופות בגלביות שחורות ארוכות ורקומות. הוא נלהב מתמיד, התלהבות מדבקת, והן מתייחסות אליו בחיבה אימהית. "מה את חושבת על השטיח החדש?" שאלתי את נורה, אחת האורגות הוותיקות. "הצבעים שלו כמו אורי, לא?", ענתה בחיוך, "רכים".
בקולקציה הטרייה יש שלושה שטיחים המורכבים משתי יריעות מחוברות: האחד בצבעי כחול-נייבי, צמר טבעי ופסים שחורים – שילוב שקל לדמיין בסלון העכשווי; השני בשלושה גוונים של אדום, עם מעט שחור וצמר טבעי; ובשלישי הצבע הדומיננטי הוא ירוק-ים. הם עולים 2,200 שקלים לשטיח של 120 על 180 ס"מ, לעומת 1,550 שקלים לשטיח מסורתי קלאסי בגודל דומה (מי שמתעצל לנסוע שעה וחצי עד לקייה מוזמן לגשת לחנויות העיצוב היוקרתיות בגוש דן - ולשלם מחיר מרובע).
צייג מדגיש שהשטיחים החדשים מתבססים על העיצובים הבדואיים, אבל האם אין כאן התרחקות מהמסורת? "מאיזה רגע בהיסטוריה מתחילים לספור?" הוא שואל בתשובה של אנשי טקסטיל. "איזה מהשבטים נחשב למקור? גם הבדואים עברו אבולוציה. למשל, כבר לא משתמשים בצובענים טבעיים לצמר. השאלה היא מה העולם האסתטי שלהם עכשיו. אנחנו מסתכלים על החוט מחדש, אני לומד מהן והן לומדות ממני".
כשאנחנו מסיירים בחנות, הוא מוסיף ש"מה שאפיין את האסתטיקה הבדואית בשנים האחרונות היו הצרכנים שלה, אלה שקנו מזכרות בדואיות. אבל בעוד שבמקור האריגה היתה בשביל אוהלים, היום הם כבר לא נודדים. היום הם צוברים חפצים וגרים בבתים. לכן יש מומנטום שבו אפשר להגדיר מחדש את האסתטיקה הבדואית, כי גם הם שואלים מה הם רוצים לשמור מהמסורת שלהם, מה חשוב לשמור. איך הופכים מוצרים ששייכים לתרבות של נדודים למוצרים ששייכים לתרבות מבויתת של קירות ומזגן".
איך משכנעים שייח'
חדרה אל-סאנע (מהשבט הדומיננטי בלקייה), בת 39 ואם לארבעה, היא הראשונה מבין תשע אחיותיה ושני אחיה שסיימה תיכון. היא הייתה ממייסדות "סידרה" לפני 16 שנים והיום מנהלת את העמותה, היחידה שנותרה מבין המייסדות. לאחותה הצעירה חנאן היא פתחה את הדלת ללימודים אקדמיים (לימודי תקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון והיום לימודי משפטים בקרית אונו), ומזה 12 שנים חנא היא יד ימינה של חדרה בעמותה, מאז שהחליטה להרחיב את פעילותה לכפרים הבלתי מוכרים: "הייתי בת 18, היא ביקשה את עזרתי כי יש לי אוטו ורישיון".
"אחרי ההיכרות הבטחנו להם שנבנה את התוכנית ביחד, לפי צורכי הנשים, ולכן התחלנו בלימודי עברית: כי הצורך הבסיסי והראשון שעלה הוא האפשרות לתקשר עם האחיות והרופאים בקופות החולים וב'סורוקה'. אחר כך ביקשו ללמוד לקרוא בקוראן, חינוך למשפחה ועברית שקשורה לדיאלוג עם בתי הספר. רק אז התחלנו לדבר על עבודת נשים. בהתחלה השייח'ים שמו לכך תנאים: לא לספר בחוץ, לא לצאת מהכפר. בתמורה הם תמכו ודאגו למקום.
