דרך יפו, 12 ביולי 2013
לפעמים הרחוב הוא יותר מעיתון. אלמלא הייתי מכורה לגרפיטי, כנראה שלא הייתי שומעת על לובנה מוניר חנש:
רחוב זבולון, 11 בפברואר 2013
הדיווח החדשותי אודותיה, ב-23 בינואר השנה, יום לאחר הבחירות לכנסת, היה קצר ולקוני:
"צעירה פלסטינית נפצעה היום קשה מירי כוחות הביטחון בכפר אל-ערוב... הכוחות ירו לעברה במהלך התפרעות שבה מפגינים פלסטינים השליכו לעברם בקבוקי תבערה ואבנים... עדי ראייה פלסטינים מסרו כי שני חיילים ירדו ממכונית אזרחית לבנה מסוג טויוטה, שנסעה על הציר הראשי בכניסה למחנה הפליטים אל-ערוב, ופתחו באש אל עבר קבוצת אזרחים שעמדה בסמוך. לובנה מוניר חנש, פלסטינית בת 21, נפצעה בראשה מהירי באורח אנוש ופונתה לבית החולים אל-אהלי בחברון. כעבור זמן קצר היא מתה מפצעיה".
במקום אחר צוין כי "מצ"ח פתחה בחקירת האירוע". החיפוש בכלי תקשורת זרים מוסיף רק מעט: שהיתה סטודנטית למדע המדינה באוניברסיטת אל קודס ושביקרה את אחותה במחנה הפליטים.
עם כיסוי תקשורתי כה צנוע -- מצמצת, פספסת. אבל הרחובות שלנו מתעקשים להזכיר. בדרכם. על הקיר:
רחוב השוק, 18 במאי 2013
רחוב לוינסקי, 18 במאי 2013
18 כתובות כאלה איתרתי במשך הזמן: ארבע ברחוב זבולון, שלוש בחלוצים, שתיים ברחוב השוק, שלוש בסמטת השוק, שתיים בכפר גלעדי, שתיים בלוינסקי (באחת מהן הופיע רק הטקסט), אחת בקישון (רק טקסט) ואחת בדרך יפו. אין לי מושג מי ישב וחתך בקרטון את תבנית פניה של הצעירה ואת האותיות שמרכיבות את הסיפור על מותה מירי חיילי צה"ל. מי לקח מכלי צבע – שחור, אדום וכתום – ויצא לרחוב לספר לנו שזה קרה. שנדע בכלל.
אבל לובנה לא לבד. הרחובות שלנו, זה לא חדש, מלאים בגרפיטי. מפוצצים:
מדי פעם העירייה או בעלי העסקים מסיידים את הקירות ומוחקים את הכתובות והציורים. בדרך כלל זה נעשה בשם הניקיון, בלי קשר לתוכנם. הנה דוגמה:
כאילו מלוכלך: רחוב אוריאל אקוסטה, 8 באפריל 2012
כאילו נקי: רחוב אוריאל אקוסטה, 1 במאי 2013
אבל המקרה של לובנה מוניר חנש שונה. במקרה שלה, מישהו, אולי יותר מאחד, לא מבקש לנקות את הקיר מהגרפיטי, או רק למחוק ולמחות את זכר האירוע, אלא ממש להתעלל; להרוג אותה שוב במו ידיו:
רחוב זבולון, 8 ביולי 2013
ככה זה:
שמונה מהכתובות המספרות על מותה של חנש הושחתו עד היום, לפעמים יותר מפעם אחת. למשל ברחוב החלוצים. בהשחתה הראשונה, העדינה יחסית, רק כיסו את העיניים בירוק:
רחוב החלוצים, 27 במאי 2013
אבל זה לא הספיק כנראה, אז כעבור חודשיים המשיכו:
רחוב החלוצים, 26 ביולי 2013
במקומות אחרים נגיעה אגרסיבית אחת הספיקה:
רחוב החלוצים, 11 בפברואר 2013, ו-13 ביולי 2013
רחוב החלוצים, 18 במאי 2013, ו-26 ביולי 2013
רחוב כפר גלעדי, 9 ביולי 2013
רחוב החלוצים, 18 במאי 2013, ו-15 ביולי 2013
במקרה אחד חנש כוסתה ברשלנות ומעליה הודפס על הקיר ציור אחר:
רחוב זבולון, 7 ביולי 2013
במקרה אחד ארעה תקלה מקצועית-צבעונית והציור נבלע בציור שהיה במקום עוד קודם לכן:
רחוב כפר גלעדי, 18 במאי 2013
ובמקום אחד הסיפור של חנש כוסה ונמחק ללא זכר:
רחוב זבולון, 8 ביולי 2013
זה מה שהוסתר שם:
רחוב זבולון, 18 במאי 2013
אבל בעצם, זה לא אמור להפתיע. בסך הכל עוד ביטוי של העכשיו הישראלי: מנסים למחוק בכוח את מה שלא רוצים לראות. אבל מהעובדות אי אפשר לברוח. כמו שכתב דוד אבידן: "אִם כָּך וְאִם כָּך -- הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר".
