בשנת 75', עוד לפני שהמציאו את המילה רילוקיישן, שלחה חברת IBM את אבא שלי ואותנו להתגורר שנה באנגליה. קשה לי לחשוב על החיים שלי היום ללא השנה הזאת: אנגלית הפכה לשפת אם שלי (ושנים אחר כך זכיתי לעשות בה את התואר היחיד שאני אוחזת בו), פגשתי שם, בעיירה הקטנה בה אבא שלי בחר להתגורר, את מי שלימים הפכה לחברה הכי טובה שלי (כשעלתה לארץ), אימצתי מבטא קוקני (שאבד לי מאז) ובאופן כללי האנגלופיליה שטפה אותי ואת משפחתי.
שנות השבעים נראו אותו הדבר בכל מקום? אשפורד, מידלסקס, 1975
בשנות העשרים שלי ביליתי הרבה בלונדון ואפילו גרתי באוקספורד כמה חודשים עם חבר, אלא שמאז עזבתי אותה, בשנת 97', לא חזרתי אליה. ב-16 השנים האלו לונדון תססה והתפתחה כל כך מכל בחינה, שחששתי שלעולם לא אוכל להשלים את הפער. והנה מצאתי את התירוץ המושלם לחזור אליה - ועידת בלוגריות. הבנתי שאם אחכה שיהיו לי שבועיים או שלושה לסקור את כל העיר, על מוזיאוניה, חנויותיה, מסעדותיה ואטרקציותיה הרבות, זה בחיים לא יקרה, ותמיד טוב להתחיל באיזושהיא נקודה ולהמשיך משם.
יצא שהוועידה היתה ברובה מאכזבת, ולמרות שפגשתי בה נשים מקסימות מהמון מקומות באירופה (רובן ילידות ארץ אחת שגרות בארץ אחרת), לא ממש למדתי הרבה דברים שלא ידעתי. מה שכן למדתי הוא שגם בבלוגוספירה הנוכחות הישראלית מורגשת בלי שום פרופורציה למספרנו בעולם. וזה היה נחמד. ביום השני לקחו אותנו לסיור עיצוב בנוטינג היל, ולמרות שבחוץ שררה מעלה אחת סמלית, נהניתי מאוד מהשכונה היפה והיוקרתית ומהחנויות.
את מרבית הגילויים (שאותם ותיקי לונדון ודאי לא ימצאו מסעירים במיוחד) עשיתי לבד, ובעזרת האפליקציה המעולה Cool London. גם בברלין ורומא היא שלחה אותי למקומות נהדרים, ושמחתי להמליץ עליה גם למקומיים כאלה ואחרים.
המקום הראשון שסיקרן אותי, שעליו קראתי דווקא במדריכים אחרים, היה נגרייה בשכונה המאגניבה התורנית שורדיץ', שמייצרת ריהוט אך ורק מסנדוויץ', המכונה בעברית תקנית עץ לביד.
Unto This Last - החנות בשורדיץ'
unto this last
Unto This Lastממוקמת בלב לונדון, ומייצרת רהיטי אמן במחירים של ייצור המוני. לא פחות מרשימה מהמוצרים שלהם היא הסדנא הנמצאת מאחורי החנות, בה חותכים את הלוחות ומייצרים את הרהיטים: כל הסדנא וכל אשר בה עשוי גם הוא באותן שיטות ומאותם החומרים. מדובר פה בחבורה עם עקרונות מוצקים ואידאולוגיה עמוקה, ממנה גם מגיע השם שלהם. במקור השורה ("על אלו האחרונים") היא ציטוט של ישו מתוך משל העובדים בכרם, שהפכה לשם של מאמר כלכלי של מבקר התרבות והאמנות ג'ון רסקין, המתריע מפני הסכנה שמהווה המהפכה התעשייתית על בתי הייצור הקטנים. נשמע רלוונטי להיום? גם הם עלו על זה. תמונה גדולה של רסקין תלויה בסנדא, עם הסבר קצר על שמם. הם מסבירים שאם לקוחותיהם יתמכו בהם, הם יוכלו לשכפל את הסדנא שלהם במקומות אחרים, ולהמשיך לייצר כבית מלאכה קטן.
רהיטים בדרך למשלוח
את החלק הזה של הסדנא רואים מהחנות - שימו לב למתלים
ואפילו פח הזבל מיוצר מסנדוויץ'. לא מבזבזים חומר
קצת לפני שהגעתי ל- Unto this Last, החנות הראשונה אליה נכנסתי בשורדיץ' היתה SCP. לחנות יש סניף נוסף בנוטינג היל, אליו הגעתי ביומי האחרון בעיר, והיא מציגה עבודות בתחומים שונים של עיצוב, של מעצבים בריטים - אבל לא רק.
סטנד הכריות של דונה ווילסון ב- SCP. לא ההיא מבברלי הילס, למרות שנשמע דומה
למרות שרציתי לקנות את כל החנות, הצלחתי להסתפק בשני דברים קטנים שנכנסו גם למזוודה וגם לתקציב ההוצאות - שרשרת תליון קטנה של Lotti & Co היא הראשונה:
lamb by Lotti and Co
בתם של בני הזוג נקראת לוטי, והם ייצרו את סדרת התכשיטים הזאת בהשראת חיות הצעצוע שלה, אותן היא קושרת לצווארה עם סרטים.
בכלל, חיות צעצוע ניבטות אלינו עכשיו מכל לוח פינטסרט, ושירי אשד-שחר זיהתה את הטרנד בפוסט מרהיב על שימושים שונים לחיות צעצוע. ממליצה. התכשיטים של לוטי אנד קו עשויים מתכת מצופה אמייל, כבדים כנדרש, בדיוק כמו שאני אוהבת, והצורות שלהם מדויקות ועדינות. קניתי את החמור והוא לא מש מצווארי מאז. אני מחכה לראות אילו סדרות יוציאו בעתיד. יש לי הרגשה ששווה לחכות.
הרכישה השנייה היא כרית של המעצבת הסקוטית דונה ווילסון. אם עדיין לא שמעתם את השם שלה, סימן שאינכם משכשכים בבריכת הטרנדים העיצוביים (הי, אבל טוב שהגעתם לכאן!). ווילסון משלבת איורים עם קו ייחודי משלה וחומרים מסורתיים כמו לבד וסריגה, ועוד שניה, מיד אחרי קאת' קידסטון ואורלה קיילי, גם היא הופכת לקונגלומרט. ויש לה גםבלוג חמוד.
Donna Wilson MEG plate
ואצלי בבית, עם כרית מבד של מעצב לוהט אחר: ג'ואל דוברי
אחד הדברים שהרשתות החברתיות לימדו אותי הוא מעקב אחרי רשתות והתחקות אחרי מקורות של טרנדים. כך שאגב העיצובים של דונה ווילסון, אם אתם מחפשים רשימה של חנויות עיצוב מגניבות בלונדון, פשוט היכנסו לאתר של דונה ווילסון וראו היכן מוכרים את המוצרים המבוקשים שלה. לא תתאכזבו.
אחד מהמקומות האלו הוא מקדש העיצוב לבית Heals, שהיה כה קרוב למלון שלי, ששקלתי לסחוב חזרה כורסה. אבל דווקא כאן הפגנתי איפוק. הביקור שלי היה חפוז כי לבי נשבר בכל צעד בחנות, המוכרת ממיטב מותגי העיצוב האירופי, במחירים, ובכן, אירופיים. אילו רצינו לקנות אותם הדברים בארץ היינו משלמים פי שלושה. בין המוצגים בקומת חדרי המגורים מצאתי את המזנון של Kay and Stemmer, שרה קיי ואנדריאה סטמר, שתי מעצבות בריטיות מוכשרות בטירוף שמוכרות את מוצריהן גם ב-SCP ומעצבות גם קווים ייחודיים לחברות כמו בנצ'מארק הבריטית:
flow by kay+stemmer
היכרתי אותן בזכות לקוחה אנגליה שלי, שרצתה למצוא שידה כזו בארץ. ובכן, היא לא הצליחה, לא במחיר שלה בלונדון בכל מקרה. וכך הכרתי את שידת flow הענוגה, העשויה אלון אירופי ואגוז אמריקאי, שילוב שאהוב עלי, וזורמת בצורת "כליה" מושלמת. רבים מהרהיטים של הצמד בעלי קווים מעוגלים שמזכירים עיצוב סקנדינבי, כמו למשל המדפים המושלמים האלו, שהיו עולים לכם בלונדון רק 2,200 שקלים (כן, אני כבר שומעת תגובות נוסח "מה זאת אומרת 'רק' 2,200 שקלים?! באיזה סרט את חיה? לאנשים אין פה כסף לאוכל בחג!!!" אז הנה, חסכתי לכם, תנוחו):
edith shelves by kay+stemmer
מומחיות בייצור ועיצוב שידות. שולחן הכתיבה Stride
שידת ROSE של Kay+Stemmer. עדינות ושלמות עם קימורים של פעם
מעבר לרהיטים שהן מייצרות ומוכרות בחנויות או ישירות, יש להן עיצובים בהזמנה מיוחדת, לחברות או בתי מלון, או ללקוחות ממש מאושרים, כמו כאן:
Kay+Stemmer
בלוק החנויות Boxpark הוא בעצם קניון פופ-אפ (מקסים ביותר ושווה ביקור) - חנוית קטנות שעוצבו בתוך מכולות שהוצבו ברחוב. הנה הצצה קטנה לחנות של מרימקו:
החנות של מרימקו בבוקס פארק שורדיץ'
התאפקתי עם הכלים, אבל קניתי מגבת מטבח, תודה. החנות של מרימקו ב-Boxpark שורדיץ'
ועוד חנות מרהיבה בעיצובה היא זו של נייקי:
Nike in Boxpart Shoreditch
עוד אני כותבת שורות אלו מבלה העורך היקר שלי, איתי כ"ץ, עם מיטב הברנז'ה הלונדונית. ואם נשאר לכם טעם של עוד - אין לי ספק שתקבלו בקרוב. בינתיים מאחלת לכל קוראי חג אביב שמח ופורח וחופשה נעימה!
