"יחידת שילוט", מגדירים עצמם חברי "הכיסא המתנדנד", שמלווים את ההפגנות החברתיות מאז ראשית ימי המחאה ביולי אשתקד. החבורה הזו, שעמלה על עיצוב וביצוע שלטים ומיצבים להפגנות, כוללת כ-15 איש, שהתגבשו - כמו כל קבוצת ישראלים טיפוסית - בימי הצבא ובטיול בהודו.

טל רובי, מעצב גרפי, ואנה רובינשטיין, מעצבת טקסטיל, הם זוג נשוי, בוגרי "שנקר". "אנחנו מנסים לתרום מהידע המקצועי שאנחנו צוברים בעבודה במהלך השבוע, למחאה בסופי השבוע", הם מסבירים. "אנחנו בסך הכול נותנים רוח גבית למנהיגים (של המחאה, נ"ר)". את התפאורה שהם מציבים להפגנות הם רואים כמטלה אזרחית מתבקשת, "אנחנו לא שונים מהקשישה שמחלקת מים בהפגנות".

ללא גב כלכלי, את החומרים למיצבים ולעבודות הם אוספים בפחי מיחזור ובבתי דפוס, ומשתמשים בעיקר בדפי A4 זמינים. הפונט השולט בכרזות הוא פרנקריהל, הגופן המזוהה עם כל עיתון וספר שיוצאים בישראל, כי "זהו נכס של המדינה". דלות החומר שממנו עשויים השלטים והמיצבים הפוליטיים שלהם אינו מקרי: מלבד חוסר התקציב, ב"כיסא המתנדנד" מבקשים שלא להיראות חריגים לצד שלט מאולתר בכתב-יד, ששאר המפגינים הכינו בבית.

שמה של הקבוצה ניתן בגלל כסאות הווינטג' הרופפים בסלון ביתו של רובי. "המושב המתנדנד מסמל את הערעור על הסדר הקיים", הוא מכריז, "ומבטא רצון לנער את כל אלו הדבוקים לכיסאותיהם", המיצבים מלווים בדרך כלל בסיסמאות מושחזות. "אנחנו מנסים לעורר מחשבה ובמקביל לשתף את קהל המפגינים", מסביר רובי, ולדבריו, האמירה הטקסטואלית שמתלווה לדימויים הגרפיים מאירה באור ציני את העבודה ומסבירה אותה.

''אני מנסה לדמיין איך המיצב יתועד אצל הצלמים''

כך, באחת העבודות הראשונות חולקו 100 דיוקנאות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באקראי בקרב באי ההפגנה. המיצבים לא תמיד נעימים לעין ונוטים לעורר אי-נוחות, שלא לומר רתיעה. כך, למשל, כאשר ניצבו חברי הקבוצה כנידונים למוות, ועליהם הכיתוב התואם "לא תולים תקוות", ברמז עבה למהפכות אלימות בהיסטוריה. "כשאני חושב על רעיון למיצב, אני מנסה לדמיין איך הוא יתועד על ידי הצלמים", מסביר רובי את האפקט המתבקש, בעודו מביט בתמונות ההפגנות בפרופיל הפייסבוק שלו.

לאחר תקופה של שקט יחסי בהפגנות, רצו חברי הקבוצה להתבלט מחדש. בכיכר רבין, שם התהוותה אחת ההפגנות, הם הכינו מקאפות (לוחות מוקצפים) דימוי באורך 2 מטרים של ידיים שלובות, בצורת האות 'ע' (מהמלה "עם"), ועליו המלים: הפגן/ החרם/ השבת ומשול. בפעם אחרת הם עיצבו עגל זהב, שאת ראשו מחליף דיוקנו של שר הפנים, אלי ישי. "השלט נוצר מתוך זלזול בפועלו של השר", אומר רובי. "השילוב בינו לבין אייקון יהודי מטיל ספק בישי כשליח ציבור - הוא אינו מייצג את הדת היהודית בעיני". כתמיד, גם הדימוי הזה לווה בטקסט: "'אלוהים יקר לי'".

לאחרונה, עם התחממות ההפגנות מחדש בקיץ הנוכחי, עברו חברי "הכיסא המתנדנד" גם לעיצוב תלת-ממדי. הם הכינו שושנת רוחות שעליה הודפסו אתרי מחאה מקבילים בעולם - דרעא וחומס בסוריה, מאהל מדריד ומאהל וול-סטריט, ועוד – כדי להעניק למחאה הקשר בינלאומי.

במקרים אחרים הם משתמשים בטכניקת Blow-up (הגדלה מופרזת של קנה-מידה של מוצר מוכר, כדי להעניק לו משמעות אחרת). כך הם עשו למושג "דו"ח טכטנברג", שהוא מונח מופשט למדי – אוסף מלים עמומות שהתאגדו לכדי מסמך ארוך. חברי הקבוצה השתמשו בקופסאות קרטונים גדולות ובנו ספרים עצומים, המדמים את הדוחות ונראים כמכבידים על הנושא אותם. על האלמנטים הודפסו שמותיהם של דוחות חקירה ובדיקה - פלסנר, מבקר המדינה לשריפה בכרמל, הרפז. במהלך ההפגנה, המיצב הפך למיצג, כשהוא נשרף.

בהפגנה האחרונה שהתארגנה מול קרית הממשלה ברחוב קפלן בתל אביב, בלט מיצב "הגפרורים". במהלך השבוע שקדם להפגנה, הוכנו מקרטוני ביצוע גופי הגפרורים, וראשיהם נעשו מעיסת נייר ונצבעו באדום. גפרור אחד נצבע בשחור, כדי לתפקד כגפרור השרוף, ואחד מרגעי השיא של ההפגנה המצומצמת הזו – לדעתם של רובי וחבריו - תועד על רקע מגדלי עזריאלי, כשהמשפט "אל תדליק אותי"- שבועיים לאחר שמשה סילמן הצית עצמו למוות בהפגנה - לא הותיר מקום לספק. עשרות הגפרורים פוזרו בין באי ההפגנה.

למראית עין, המחאה החברתית מדשדשת. האם אפשר כבר להכריז על כישלונה? "מהפכות ומחאות התארכו לאורך ההיסטוריה במשך שנים, צריך לתת לתהליך את הזמן הדרוש", מאמין רובי. "בשנה הראשונה למהפכה הצרפתית ערפו את ראשי המוחים בכיכרות פריז, ובסופו של תהליך זו הייתה מהפכה ששינתה את פני העולם המערבי".