מהלומת יחסי הציבור והמודעות העצמית המקיפה את הבאים לתערוכות הגמר של המחלקות לתקשורת חזותית, שבה מציגים סטודנטים בשלב העוברי בחייהם המקצועיים, מעוררת מחשבה. שתיים, בעצם. האחת, תמיהה על אותנטיות: כל דבר מעוצב מסביב לעבודה המוצגת, כל דבר נשקל ונבדק ומאופר לפי שיקולים אינטרסנטיים. והכסף, הו הכסף - לפתע יש מתווכים ביני לבין פרח העיצוב הרענן. זהו הרגע היפה של כל אחד מהילדים המוכשרים האלה, וסביבם מתרחש מבצע מורכב וממוקד, טיפה מתאמץ מדי.
תמיהה שנייה על המקום שבו אני חי. אני זוכר תערוכות יותר מקומיות, פחות דומות לניו יורק או ללונדון. כשכל הבניינים בארץ נראים אותו דבר, ויש כבר שכונות בתל אביב שנראות כמו רעננה, וכשכל הערים הגדולות במערב נראות בערך אותו דבר, ברור שהכל ניאו-גלובלי. נראה לי שאנגלית כתובה הפכה לשפת העם, ובאופן משונה עברית, לפחות בעיצוב, הפכה לסימן של סנובה. שלא לדבר על ערבית.
בהשוואה בין בצלאל לשנקר, עושה רושם שבבית הספר הרמת-גני כולם כבר מוכנים לעבודה ומסתכלים קדימה דרך צמצם ממוקד. נדמה לי שבבצלאל הדיאלקט פלורליסטי יותר מבימים אחרים, והוא משקף את הצד הפיקח של תרבות מקומית - אהמ, עולמית, דוברת אנגלית. ובכל זאת כשאני רואה ערבית על הקיר לצד העברית, זה כל כך נראה מודרני ולא שכיח.
אין צורך להתאבל על מותה של התרבות המקומית, כי אין לזאת האחרונה סיכוי. התרבות משתנה, וזו דרכו של עולם. ניתן רק להתאבל על לקוחות מקומיים: הלוואי שכל אלה היו באים לתערוכות הגמר ומקשיבים קצת יותר למעצבים שלהם.
בצלאל
ציפור כחולה ומשולהבת מכה בשלט של הכבלים. ארמון רוסי בנוי למחצה, הפיגומים מציצים בדיוק כמו במגדלי עזריאלי. פירמידות נצבעות בצבעי יסוד כמו במשחק. נטע כהן, בפרויקט הגמר שלה, מגיבה על עידן מידע ללא הגבלה וללא גבולות. מודלים יפהפיים מנייר זזים בסטופ-מושן עד אפיסת כוחות, ואי אפשר להסיר את המבט מן הייאוש הזועק מהעבודה הזו. ייאוש מזהיר, יש לציין. למה זה לא זוכה כבר עכשיו בפרס ראשון בפסטיבל אנימציה באיזו עיר זרה?
מיד אחריה, על אותו מקרן, מופע אימים של קניונים וארכיטקטורה ניאו-ישראלית. טל גרנות מרביצה בנו, היישובים על ספסל מוזיאלי, את מיטב דימויי ה״ישראליאנה״ (כמאמר עדי שטרן, ראש המחלקה). הביקורת ברורה: ארץ קניות וחידושים אחידים בשביל גלמים ורודים נטולי מבע. עיצוב הדימויים הדו-ממדיים מתאר מצב רפטטיבי של עדרי הקונים, החוזרים אל השכונות ה"חדשות", אל דירות הגג והמפלסים, נובו-ריש נלעג. משב נורמליות מצוינת נמהל כאן, באוויר החם והיבש של ההר.
השנה המחזור עשיר במאיירים. הפרויקט המשובח של ניב תשבי, "הנסיכה תבוא בארבע" כבר נמכר להוצאה לאור, ופרויקטים טובים גם של נועה שניר (שמופיע בראש העמוד ובצד ימין). הנה עוד שניים בולטים באיכותם:
במקביל אסור לפספס את האפליקציה לתנ"ך של גילי לבנון, שנראית כל כך פשוטה ומגיעה לרמה לירית ממש. הבחירה להשתמש בשפה נקייה ומודרנית שומרת על מסר ברור, ומאוד במפתיע, בגובה עיניים. עבודה אינטליגנטית מאוד.
נעם שכטר, אוצר התערוכה, דיבר על מערכות המדפים בחלל ועל שבירת הגבולות הבין-דיסיפלינריות. אתגר לייצר מערכת שתעבוד על מסך גדול או קטן, או על נייר (סרטוני הווידאו הוקרנו על נייר. רקוויאם). אין יותר חלוקה למחלקות מתמחו¬¬¬ת. ממילא הכל מחובר. לפני עשרים שנה, בדיוק פה, לא היה אוצר לשום דבר. היום, אפילו תערוכת גמר של סטודנטים דורשת אוצרות. הליטוש ורהיטות האלה לא זכורים לי כשאנחנו היינו צעירים. אולי כל אחד צריך כבר ממתג אישי, בנוסף לקואוץ' ולשרינק.
יש עבודות צוות מרשימות, כמו המחקר המשותף עם GM ישראל: מסך על חלון צד אחורי של מכונית, כפלטפורמת סלולר חברתית (זה לא פרויקט גמר אמנם, אבל נוכח מאוד בתערוכה). ואמיר אברהם ממתג מחדש את מוזיאון ישראל, לא פחות טוב ממעצב מרוט בעל 30 שנות ניסיון. אני משכתב כאן את מלותיו של שטרן, ואי אפשר שלא להסכים. בני שליק מראה אפליקציה מעוצבת מבריקה להתמצאות בעיר (ראו בראש העמוד), ואולגה גטמנסקי ממתגת להפליא את מוזיאון הטבע בירושלים. למה המוזיאון לא נראה ככה כבר עכשיו?
אפיק נעים כנראה אוהב לרקוד. אמנם השפה מוכרת לי קצת יותר מדי, בעיצוב שלו לתוכנית הרדיו "הקצה" ולאירועיה, ועדיין יש פה משהו מאוד מרענן (עוד על העבודה שלו, בסקירה של אבי אשכנזי כאן)
שנקר
כאן ההפרדה עומדת על שלה. כל דיסציפלינה מייצרת, באדיקות, חומרים בהתאם למניפסט. שטחי התמחקות. לא יכולתי להגיע לתערוכה, ככה שאת הסקירה אני עושה - לא בקלות - דרך האתר של שנקר. ולא שהאתר של בצלאל יותר טוב. הסטודנטים לעיצוב גרפי חוגגים את הפרינט, משום מה. כאילו דיגיטל או אנימציה הופקעו מידיהם. בכל מקרה גם פה אני רואה קרופ נחמד ולא משנה מאיזה מסלול מי זה שבא.
מורן דניאל, בוגרת טרייה, מגיבה ביד מיומנת על הנמנום בבתי ספר יסודיים. היא עיצבה ערכה אינטליגנטית ללימוד האלפבית, "אלפתו". היא מספרת ש"הפרויקט מכיל ערכה המחולקת לארבעה פורמטים שונים, ובכל פורמט נוצרת חווית לימוד שונה של האות. בערכה הטקטילית לומדים את האות בשיטה שעובדת על הזיכרון החושי, ובערכה הצורנית, ניתן ללמוד ולהכיר את האות תוך התאמה גרפית. בערכה המודולרית לומדים את המבנה של כל אות תוך פיתוח יכולות ואסטרטגיות תכנון. ערכת האותיות הסופיות יוצרת חיבור בין האות הראשית לצורתה הסופית".
פרויקט מעניין ולא שגרתי נוסף עשתה לירון לוברטובסקי, על אחיה התאומים. "הפרויקט", היא אומרת, "מתעסק באחיי התאומים, שהם תאומים זהים בעלי מטען גנטי זהה לחלוטין. המיקוד בפרויקט הוא על כך שבילדותם התייחסנו אליהם כאל גוף אחד, זהות אחת. היום אנחנו רואים אותם כשניים שונים, בעלי אישיות וזהות שונה לחלוטין". זה מיצב מרתק: שלושה שולחנות זהים, אחד לכל עשור בחייהם של הגיבורים, ועליהם סידור ארוחת הערב על פי זיכרונותיה של לוברטובסקי. גם אם אפשר להתווכח עם חלק מההחלטות לגבי ייצוג המצב, מצאתי את דרך ההגשה הלאקונית מצמררת, ולפיכך מאוד אפקטיבית. האסתטיקה הקלינית, עם יומרות אנליטיות, מראה שלושה שולחנות ללא רוח חיים, המייצגים למרות זאת חיים אישיים שלמים.
ערן לייבוביץ' מראה יכולת גבוהה, כאילו שנים שהוא עושה את זה: תדמית ועיצוב לתערוכה, בעבור מותג הפופ המקורי "שמנסי'ז". במלותיו: "הפרויקט כולל הצגה של סדרות מוצרים שפותחו בעבור התערוכה בתחומי האופנה ואביזרי האופנה, תכשיטים, טקסטיל לבית, נייר, פופ וגאדג'טים. המותג מבוסס על דמות בשם 'שמנסי' - חתולה עם אטיטיוד גדול מהחיים, דיווה בעיני עצמה. המוצרים מאפשרים חשיפה לחיים הראוותניים והמפתיעים שלה ברחבי העולם. בין המוצרים: בובות בד צבעוניות, תליונים מפליז, תיק איפור, מטפחות משי מודפסות, מניפות מאוירות, מדבקות ויניל, כפתורים, לוח שעם ועוד".
לירון לביא מביאה פרויקט עם ביצים. פרויקט אמיץ. "ערברית הינו פרויקט אוטופי המציג מערכת אותיות היברידית מקומית", היא כותבת, "אשר משלבת בין עברית וערבית. בכתב זה, המורכב בחציו העליון מערבית ובחציו התחתון מעברית, נשמרו המאפיינים המזוהים של כל אות, אך עם זאת, בכל אחת מהשפות בוצעו פשרות באופן הקריאה הרגיל. בערברית, כל אחד יכול לקרוא את השפה שהוא בוחר, אך מבלי להתעלם מהשפה השנייה שתמיד נוכחת".
הלוואי. נראה מצוין.
יעל כהן מציעה אפליקציה של מגדיר חרקים. נראית מצוין ומציעה דרכי חיפוש נרחבות. לא בטוח שהיא תהיה להיט הורדות באפ סטור, אבל הבהירות והקלות שבניווט ובעיצוב מותירות חותם.
עמרי כהן מראה זרוע נטויה בסרטון אנימציה המבוסס על קומיקס שלו, שמאויר מצוין.
שירה נחומסון, עוד מאיירת עסוקה מאוד בעתיד הקרוב, אני מקווה. מאיירת משובחת.
"איור" במחלקה מראה שרירים מרשימים עם שירי ורד ושירה שפירא (בצד ימין של הכתבה). לשתיהן מיומנות מרשימה וסגנון מהודק.
אסנת פייטלסון מראה פרויקט יפהפה לחברת תעופה דמיונית שטסה לחלל. "מקור ההשראה העיקרי היה סיפוריו הבדיוניים של הסופר הצרפתי ז'ול ורן", מוסבר באתר. ודניאל גולדפרב ודפנה פריידנריך (בראש העמוד) הם עוד שני מאיירים מצוינים. נדמה שרשימת המאיירים הטובים השנה לא נגמרת.
ובכל זאת, כאן סיימנו.
>> כתבה נוספת על בוגרי תקשורת חזותית - בשבוע הבא
>> לסיקור המלא של כל בתי הספר לעיצוב ואדריכלות
