המעבר לכפר 2: צרות בגן עדן

אני רק מתחילה לקלוט עד כמה המעבר הזה דרמטי עבורי. בגלל החופש הגדול ובזכות זה שהשכלתי לדחות פרויקטים של עבודה לעוד כמה ימים, השהייה כאן וכל ההתארגנות נראית תלושה מהמציאות. בטח ממציאות שמוכרת לי. הכל עדיין בחזקת משעשע, אקזוטי, מאתגר ומסקרן, עד שאני מצליחה לחשוב שמעכשיו כאן אחיה את חיי. ניצני דיכאון עקרת בית נואשת כבר נתנו אותותיהם, אבל בינתיים אני מנסה להשקיע את מרצי ומוחי בפריקה, בארגון ובסידור. השילוב של מקום חדש וזר עם בלגאן אטומי מערער אותי לפעילות קדחתנית, כך שהיום, ארבעה ימים אחרי שהמשאית עזבה את תל אביב, נותרו רק שני ארגזים לא פתורים (טוב, בקומה העליונה יש עוד איזה עשרה, אבל הם של ניירת ובגדי חורף, שמצידי יכולים להישאר שם).

הבית הזה גדול פי שניים וחצי מהדירה שלנו, אבל הוא נבנה כשלושים שנה לפניה, ומה לעשות, יש שנמוך רציני בכמה דברים. זה יישמע מפונק, אבל אחרי שמתרגלים לאיכות מסויית (מסילות שקטות של מגירות בשליפה מלאה?), לא כיף לעבור למשהו ישן יותר. תובנות גדולות על החיים בכפר אין לי עדיין (המון חרקים מעט אנשים?), רק כמה חרדות ישנות, אבל הספיקו לי ימים ספורים כדי לאשש כמה תובנות על עיצוב, שאולי יעזרו גם לכם בבואכם לתכנן את ביתכם.

המעבר הבהיר לי עד כמה התכנון של הדירה בתל אביב היה מוצלח (תרשו לי להחמיא לעצמי). כמות מקומות האחסון שהצלחתי לייצר בדירה של 87 מ"ר הפתיעה אותי, כשפרקתי ארגז אחרי ארגז. כך גם כמות הדברים והחפצים שצברתי, ועוד חשבתי שאני מהסוג המאורגן ושבארונות שלי יש סדר. ההובלה לא הותירה מקום לספק, וגם לא מקום במשאית: דני עשה נאגלה שניה (ואחריה עוד אחת ואולי עוד אחת, ממש כמו הקפיצות שלי לאיקאה) כדי להביא את כל מה שלא נכנס או נשכח.

הבית הזה כל כך גדול: שטח של מגרש כדורגל קטן משתרע בין הכניסה לפינת האוכל – כחמישים מטר של רצפה שאין לי מושג מה לעשות איתה ואיך לכנות אותה (מגרש כדורגל ביתי?) – אבל אין בו מקומות אחסון. במקום שני ארונות קיר עד לתקרה בגובה 290 ועוד שלושה ארונות בנויים (מעילים, שירות, מזווה), קיבלתי שני ארונות קיר נמוכים יותר, בעומק של 40 ס"מ בלבד, ולפתע כל הקופסאות נכנסות לאורך ולא לעומק. על אף שאספתי כמה רהיטים ישנים מחברים וקניתי המון קופסאות כדי לארגן על המדפים, חסרים לי כמה ארונות טובים וכמה מגירות, שאותם אחפש בימים הקרובים ברחובות, באתרי יד שנייה ומסירה חינם..

אני לא זוכרת אם זה משהו שהנחילו לנו בלימודים, אבל תמיד נרתעתי (וזאת מלה עדינה, כי אולי לחלק מכם יש כאלה) מכיריים שממוקמים בפינה של המטבח, בזווית של 45 מעלות. בקיצור: אשר יגורתי בא, והעמיד אותי בפינה.

אמנם הכיריים עצמם הם אחד השדרוגים המעולים בדירה (בנוסף לחצר החלומות, זרם שמיימי בברזים, רוח קרירה בערב וחדר כביסה, בין היתר), אבל אני חווה על גופי את מה ששנים אני מסבירה בתיאוריה ללקוחות שלי. בבית שלנו הבעיה מורגשת במלוא עוצמתה: מעל לכיריים יש שני חלונות, שהפתיחה שלהם היא מהפינה החוצה. עכשיו, אני בחורה גבוהה, מטר שמונים עם ידיים ארוכות. אבל גם אני צריכה לעמוד על קצות האצבעות כדי לפתוח את החלונות, או חשוב מכך - לנקות אותם. הרי הם מעל הכיריים ומלאים שפריצות של שמן.

כשהכיריים באלכסון והפינה נמצאת בעומק של כ-90 ס"מ מהעומד שם, אז אם הוא נמוך ממטר שמונים - אין לו סיכוי להגיע לשם בלי לטפס. כל זאת בלי לומר שלפעמים בישול (יום יום? שלוש ארוחות? חופש גדול? הא!) הוא מספיק עונש גם בלי לעמוד בפינה. לא טוב.

יש מצב שמנורות קיר לא היו הדבר האופנתי ביותר בשנות השמונים. בבית הזה יש שלוש כאלה בחדרי הרחצה, מעל המראה. כל השאר הן מנורות שיורדות מהתקרה, ועושות זאת בממוצע כל שלושה מטרים. בסלון פזורות לא פחות משש, במטבח שתיים ובפינת האוכל עוד אחת. הדיירים הקודמים השקיעו המון אנרגיה ויצירתיות בחצר המדהימה, וכנראה לא נשאר כח או חשק להוציא עוד תקציב על עניין התאורה. עוד לפני שנכנסנו לכאן היה ברור שיהיה צריך לעשות כאן משהו.

בדירה בתל אביב התאורה פשוטה יחסית, לא פוצצתי בגופים על כל מטר ואין נישות גבס עם ספוטים ותאורה נסתרת, אבל בכל חדר יש לפחות שני מצבי תאורה – תאורה "פרקטית" חזקה ותאורת אווירה חלשה יותר. כך, כשהילדים היו קטנים ונכנסו בערב לאמבטיה, מי שנשאר לפנות את ארוחת הערב העביר את הבית ל"מצב לילה": כיבה את האורות הגדולים והדליק את הקטנים. כשהילדים היו יוצאים מקולחים ומוכנים לישון – בבית היה כמעט חושך, עם מוקדי תאורה נעימים. גם בלי קשר לילדים, כשאירחנו אהבנו תאורה עמומה יותר. באופן כללי, אור איז אובר-רייטד. רק במצבים מועטים ובמקומות מסוימים יש צורך בתאורה חזקה, ומדהים לגלות לכמה מעט אור אנחנו נזקקים כדי לעשות דברים.

אחד האתגרים שעומד בפנינו בדירה שכורה הוא המשחק "אסור לגעת בקירות". בחדרי הרחצה מחוסרי השקעים, למשל, אני צריכה למצוא דרך להוריד שקע בלי לקדוח בקרמיקה. תודו שזה מאתגר (יש לי משהו, אדווח כשאתקדם). בקירות דווקא אין מניעה להתקין גופי תאורה, אבל המעבר הזה ממילא כל כך יקר, שאין לי כוונה להוסיף חשמלאי ועבודות כאלה עכשיו. מצאתי לשמחתי באיקאה ספוטים LED שטוחים לגמרי, שהכבלים הדקים שלהם התאימו בול לחריץ בין קרניז העץ במטבח לקיר (מישהו אמר אייטיז?), וכך הדבקתי אותם ועכשיו יש לנו תאורת לילה במטבח. בלעדיה זו היתה בחירה בין אור מסנוור לחושך. בסלון המנורה העומדת שלי עושה את העבודה, ואת שאר האורות נסתום, נמשוך כבל אל מרכז התקרה (אין מה לעשות, יראו כבל לבן דק, עדיף על 4 מנורות עירומות) ונתקין את גוף התאורה שלנו. גם את גוף התאורה מהמטבח הבאנו, ובחדרים התקנתי אהילי נייר מקסימים של איקאה, שהתגלו כמלכודת חומיינים מתוחכמת.

כאן אני יודעת שאני בעמדת מיעוט, אבל תנו לי שנייה לנסות לשכנע אתכם. בכמה הזדמנויות, גם כאן לאחרונה, יצא לי להלין על המגמה של ריבוי חלונות. קוראי אקסנט אוהבים לשאול "ומי ינקה את זה?" על בתים שקופים ש"מכניסים את החוץ פנימה", אבל הסיבות שלי עוד יותר קטנוניות, ועכשיו אני מבינה אותן על אצבעותי.

קחו את חדר השינה שלנו, למשל. יש בו שלושה חלונות ענקיים ודלת יציאה לחצר (לפחות אין חלון מעל למיטה כמו בתל אביב, ויש קיר שרק מחכה למשהו מעניין עליו!). בכל פתח כזה יש תריסים (ישנים מפלסטיק), רשתות (חובה!!) ושני חלונות כיס. עכשיו דמיינו: לילה. הולכים לישון. רוצים לסגור את התריסים כדי שאור הבוקר לא יעיר אותנו בחמש (בהנחה שהתרגלתם לשאון הצרצרים וציוצי הציפורים). פותחת שתי כנפיים של חלון, פותחת שתי רשתות, סוגרת שני תריסים, סוגרת שתי רשתות, סוגרת שני חלונות. ועוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם. כשאני מנסה להסביר ללקוחות שלי כמה מטריפים המהלכים הקטנים האלו וכמה חשוב לדייק בהם הם עשויים לפטור אותי ב"יאללה, כולה כמה מטרים/ תנועות / דקות". אבל במציאות היומיומית זה באמת מיותר ויכול להטריף. זה טקס כל כך מעייף, שאחרי שני לילות ויתרתי עליו והתעוררתי עם אור ראשון, מסננת משהו על האדריכל.

כמובן שיש פתרון. קוראים לו וילונות. אבל כדי לאפשר לי ללהטט בין הצורך באור+פרטיות או חושך, יש צורך בשני וילונות שונים לכל חלון – אחד אטום ושני קצת שקוף, וזה, מה לעשות, עדיין יקר לי מאוד בדירה שכורה, וגם עלול לא להיראות שיא הסטייל על שלושה קירות. בבית עם יותר מדי חלונות אתה בסוף חי בין המון וילונות (אלא אם לא אכפת לך מהשכנים ואין לך בעיה לישון באור). נכון שטקסטיל לבית הוא אחד התחומים האהובים עלי, אבל זה גם יקר וזה גם אבק ויש הרגישים לזה. החדר לבן מאוד, ולכן אני מניחה שבמוקדם או מאוחר אקנה וילונות כדי להוסיף צבע ועניין, אבל לפני שאתם מוסיפים עוד חלון ומרחיבים אחר – שאלו את עצמכם אם אתם זקוקים לחושך בחדר הזה, ואם אתם זקוקים לפרטיות. קחו בחשבון שווילון יפה הוא אלמנט עיצובי שיכול באמת "לעשות" את החלל, להיות מסמר החדר לגמרי, אבל וילון טוב, כזה שנפתח במשיכה קלה ונופל באלגנטיות – עולה הרבה כסף.

ריבוי חלונות הוא גם מיעוט קירות. את תמונת הילדה של שירה גלזרמן עטפנו יפה יפה והעברנו בחרדה לכאן, ועכשיו יש לנו שני קירות גדולים בלבד לתלות אותה עליהם: על אחד תנור גז ועל השני מזגן. בעוד אנחנו מתלבטים אם להקפיא אותה או להמיס את הצבע, הנחנו את הציור על קיר שקטן מדי למידותיה וקצת עושה לה עוול. גם לזה אולי עוד נמצא פתרון. אבל עכשיו אני צריכה לשירותים. אז בואו ניכנס לארון שלי:

עוד תכנון שאני לא אוהבת בתיאוריה ועכשיו חווה על גופי הוא חדר ארונות פתוח, המוביל אל חדר רחצה. מדי פעם יוצא לי לראות כאלה בתוכניות, וזה נראה לי לא משהו. עכשיו אני גם יודעת מאילו סיבות. בלי להיכנס לפרטים, תחשבו איך מריח חדר הארונות שלכם אחרי ביקור בשירותים, כשאתם עומדים ומחפשים מה ללבוש בבוקר. במיוחד בחדרי רחצה רגילים של היום, שבהם האוורור היחיד הוא חלון לא גדול. נכון: לא להיט.

גם המעבר בין מדפים של בגדים, בכל פעם שאתם נכנסים או יוצאים מהמקלחת, הוא לא נעים במיוחד. יש משהו "מרעיש" במדפים עמוסי בגדים, אפילו אם הם מסודרים יפה ואהובים עליכם.

עוד שינוי שהתברר כלא פשוט הוא חדר רחצה שמכיל אסלה. ההתעקשות הייתה במקור של דני: להשאיר את חדר השירותים נפרד מחדר הרחצה, כמו במקור. אחרי עשר שנים לא רק שהתרגלתי לרעיון – אני תומכת נלהבת בו. אישית ואולי גם סקטוריאלית, נעים יותר לשבת בחדר שירותים כשכל מה שמקיף אותך הם ארבעה קירות. גם ככה, בשביל הורים רבים מדובר בדקות השקט והפרטיות היחידות ביום, אז למה לדחוף לשם גם אמבטיה וכיור. שלא לדבר על משברי הזוגיות, כשאחד תופס את השירותים והשני(יה) צריך להיכנס אחר כך לצחצח שיניים, למשל. יותר נעים, מכל הבחינות, להפריד.

אז זהו. זה מה יש ועם זה נעצב. עכשיו, כשהכל פחות או יותר מונח במקום, אפשר להמשיך לסדר, למיין, לדמיין ולהתחיל ליישם ולבחור צבעים, חומרים, תמונות. כמעט בכל חדר יש לנו ארבעה קירות לבנים שרק מחכים שמישהו יעשה איתם משהו, ועלי מוטלת חובת ההוכחה שהפוסטים שלי באמת ניתנים ליישום. יוצאת לדרך ומבטיחה לעדכן!

נשיקות וצרצורים מהיער,

רונית