Xnet מגיש: תערוכות הגמר של המחלקות לעיצוב תעשייתי |
מאת מיה דבש, עורכת ראשית, מוזיאון העיצוב חולון
תחת הכותרת "תערוכות בוגרים בעידן של עודף מידע וטווח ריכוז קצר" הושקה בסוף השבוע תערוכת הבוגרים של הפקולטה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון. "בעידן הדיגיטלי, 'רפרוף' הוא המצב העיקרי של המחשבה שלנו," נכתב במצע התערוכה, "אנו טובעים בים של מידע וזקוקים נואשות לאנשים שבוחרים, מאחסנים ומנהלים את כמות המידע הבלתי נתפשת כדי שנוכל לצרוך אותה ביתר קלות".
ההזדקקות הנואשת שעליה מדברים כאן אינה חדשה. את המושג "אוצרות צרכנית" טבעה לפני כחמש שנים Trend watching, חברה לחיזוי טרנדים שטענה שהשפע האינסופי וקוצר הזמן המאפיינים את החיים המודרניים דוחפים אותנו היישר אל בין זרועותיהם של "אוצרים" ו"עורכים" שבוחרים בשבילנו מה לאכול, מה לשתות, מה ללבוש, מה לקרוא ומה לקנות. החיפוש אחר מישהו שיערוך ויאצור בשבילנו את השפע הבלתי נדלה יצר גם חללי צריכה חדשים: חנויות שעוטות מראה של גלריות ותערוכות מוזיאליות (דוגמת קולט בפריז וקורסו קומו 10 במילאנו).
אלא שלא רק מומחי צרכנות זיהו את הצורך באוצרות צרכנית, שתעכל בעבורנו את השפע הבלתי ניתן לעיכול. גם בתי הספר לעיצוב אימצו בשנים האחרונות גישה "אוצרותית" ובחרו להציג (ולהבליט) בתערוכות סוף שנה רק חלק מהפרויקטים (לפני שנה, במכון הטכנולוגי חולון הורידו חלק מהסטודנטים לקומה אחרת), מגמה זו זכתה ללא מעט התייחסויות בשנה האחרונה, ואפילו לפאנל במכון הטכנולוגי בחולון עצמו. גם המגמה הרווחת לעצב את תערוכות הבוגרים כמו היו תערוכות מוזיאליות לכל דבר עוררה דיונים, ובעיקר תהייה אם הדבר משפר את איכות הצפייה בעבודות. ושאלה נוספת: כיצד ההצגה בחללי תצוגה "מקצועיים" כל כך משפיעה על איכות העבודות עצמן - האין היא יוצרת מצג שווא של "שיא" שאליו מגיעים הסטודנטים בתום ארבע שנים, שיא שממנו אפשר רק לרדת? האם היא לא מבססת מערכת ציפיות לא ריאלית מהחיים שאחרי התערוכה?
ניכר בראשי המחלקות של המכון הטכנולוגי בחולון שהם ערים לדיונים המתחוללים בנושא, ושהם מחפשים דרכים להתמודד לא רק עם מודלים ישנים של תצוגה ועם השינויים בהרגלי הצריכה, אלא גם עם הספק שניטע כאן לאחרונה בצורך בפרויקטי גמר בכלל. כך לפחות עולה מהמפגש עם ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, דודי ראב"ד, שמביע התנגדות מובהקת למה שהוא מכנה "הפטפטת המקוונת והחושפנית שסוגרת עלינו מכל עבר (...) זה סותר את רוח המחלקה", הוא אומר, "אנחנו בחרנו בעשייה".
התערוכה של המחלקה לעיצוב תעשייתי, שאותה עיצבו הבוגרים, מוצגת בחלל הסדנאות, היכן שהסטודנטים בדרך כלל פועלים. היא אינה מוזיאלית ואינה "מוצגת מאחורי ויטרינות זכוכית", מדגיש ראב"ד. ובאמת, החללים אינם סובלים מעיצוב-יתר המסיט את תשומת הלב מן העבודות עצמן. מסכי הסדינים הלבנים על הקירות, המציגים פורטרטים של המעצבים לצד חתימת שמם, הם כמעט כל שנדרש.
"החלטנו לבנות מחדש את פרויקטי הגמר", אומר ראב"ד. "אחת המסקנות שהגענו אליהן היא שפרויקט גמר לא ניתן לעשות בשלושה חודשים, ואפילו לא בחצי שנה. נדרשת לכך שנה שלמה. נתנו לסטודנטים לגיטימציה לבחור כל נושא שירצו, ושנה שלמה לעסוק בו. לאחר שהנושא, שיכול היה להיות מעין שאלת מחקר, אושר, ועדה מייעצת ליוותה את הסטודנט לאורך כל השנה. אני חייב לומר שרוב הסטודנטים נהנו השנה מפרויקט הגמר, כאילו שלפנו משם איזה פקק ומאותו רגע הכול זרם".
ואכן, פרויקטים לא מעטים השנה הם "תהליכיים" - כאלה שלא מיהרו להשיג תוצאה, אלא חשפו את התהליך הלימודי, את המחקר. אורנית צור אריה, למשל, יצרה פרויקט בשם המאתגר "חקלאות קרמית", פרויקט מחקרי-חומרי העוסק במפגש שבין תעשייה לטבע. מדובר בסדרה של כלים, שנעשו בתבניות אדמה לצד תבניות גבס. ליטל ריבלין הציגה פרויקט מחקרי שנקרא SANDdesign, ומתמקד בחול הים כחומר גלם. בתערוכה היא הציגה חלק מתוצאות המחקר בצורת קערות ואגרטלים שנעשו בטכנולוגיות מגוונות: כיפוף באדים, חימום ליצירת מראה סלעי, שיכוב, וקלייה שיצרה סקאלת צבעים "חולית".
גם "שירת העשבים" של רונה מייק - סדרת קערות מעשבים מעובדים - הוא פרויקט מחקרי שתוצאותיו הפיוטיות נראות בתערוכה. באמצעות סחיטה וגריסה, שתי דרכים לעיבוד עשבים שוטים, יצרה המעצבת סדרת כלים המשמרת את היופי והאופי הטבעיים של החומר. פרויקט מחקרי נוסף המשתלב היטב במגמה הירוקה העכשווית, שייך לתם ורד שמציג מוצר לגידול ביתי של ספירולינה - תוסף תזונה המכונה "המזון הבריא ביותר בעולם". "עד היום מכרו את המוצר הזה בכל רחבי העולם באופן תעשייתי. המתקן שפיתחתי מאפשר לגדל אותה לבד", אומר ורד, ומעיד שכבר פנו אליו אנשים המבקשים הנחיות לגידול עצמי.
אבל לא כל העבודות הציגו תוצרים תהליכיים של מחקר. יש כאלה שבאו לפתור בעיה קיימת, במיטב המסורת העיצובית. כזו היתה עבודתו של אורי פרידמן, שיצר מערכת הסוואה לצוות תצפית והקטין את זמן ההקמה משעה לשמונה דקות, וה"סל אופן" של אודי רימון (שפרויקט שלו על עיצוב אות מחאה לרופאים השובתים כבר פורסם ב-Xnet), מוצר המתווסף לשירות האופניים התל אביבי "תל-אופן": סל המיועד לנשיאת קניות ומבטל את הצורך ברכב.
איך ה"סל אופן" יקל על החיים בעיר? צפו בווידאו:
את המשבצת החשובה של עיצוב חברתי תפסה השנה הדר צוקרמן, בפרויקט יפהפה של סדרת רהיטי ישיבה שנעשו בשיתוף פעולה עם קבוצת אמניות אתיופיות במרכז "אהטה" בקריית גת. "גיליתי שהתוצרים של האמניות האתיופיות אינם חורגים מגודל או מבנה של מעמד לסיר", היא אומרת. "הפרויקט שלי בא להרחיב את קו המוצרים שלהן, ובעזרת מניפולציות במבנה ובחיבור עם חומרים נוספים ליצור עיצוב מודרני המשמר את האמנות האתיופית". מדובר למעשה בעבודת קליעה של עלי דקל, המצופים בסרטי מתנה, שיוצרים מושבים צבעוניים לרהיטי ישיבה.
אחת העבודות המפתיעות והמרגשות בתערוכה היא שלוש מנורות לילה בהשראת ספרי פופ-אפ, של חן ביקובסקי. האור הופך להיות חומר - ובהזזת לשונית מתגלה דימוי של אור, המפיח חיים בדמות ויוצר סביבה משחקית תלת-ממדית מרהיבה. הומור ונרטיביות אפשר היה למצוא גם בעבודתה של נועה אשל, "אבסורד במוצרים". בין המוצרים האבסורדיים, שדרכם היא בחנה מוסכמות חברתיות, אפשר לגלות קבר לדג זהב, חמסה לכלב, וידית למלחמות שיכורים. גם סדרת האגרטלים של הדר גליק שיקפה תהליכים נרטיביים בעיצוב, אך כאלה המתמודדים עם הנושא החשוב של זיכרון והאופן שבו מתרגמים אותו לאובייקט.
ללא ספק, אחת העבודות הבולטות בתערוכה, המשתלבת במגמה עולמית של מעצבים המייצרים מכונות חדשות, היתה המדפסת התלת-ממדית של ערן גל אור. המדפסת, שאותה הוא בנה במיוחד לפרויקט הגמר, מדפיסה אובייקטים מחומרים קרמיים כמו פורצלן, חימר וזכוכית. בתערוכה מציג ערן את התוצרים המודפסים - גופי תאורה וכלים - הכוללים את מה שהוא מכנה "טעויות פואטיות", נזילות אקראיות שהן תוצאה של העובדה שהוא אינו עובד עם חומר תומך.
מעניין כיצד הסטודנטים עצמם חוו את השינוי בגישה אל פרויקטי הגמר, אבל אם לשפוט על פי התוצאות ולא רק על פי הפטפטת, כפי שמגדיר זאת ראב"ד, ייתכן שגם הם הרגישו בכך.
