המושכות בחוטים

לאחרונה אני חוזרת למלאכות שאהבתי בתור נערה. אין לי עדיין מספיק זמן לחזור לתפור ולרקום כפי שהייתי רוצה, ורק מדי פעם אני מוצאת סבלנות וכוח להתיישב על פרויקט קטן, אבל מצאתי עצמי נמשכת שוב לרקמה. שנים שאני מתעלפת מעבודות נמלים. חלק ממני מת לצלול לתוך המלאכה התרפויטית-מדיטטיבית הזו, וחלק אחר יודע שאין סיכוי שאצליח לשבת על התחת כל כך הרבה. אולי דווקא משום שאמנות מקושרת לרוב עם קפריזיות, ויצירתיות עם תזזיתיות, אני מלאת התפעמות מול זו המביעה שילוב של דמיון ועמלנות. אני אוספת על המחשב כל מיני דוגמאות של רקמות איקסים, מפנטזת על ללמד את הילדים לרקום ולקנות להם ערכות גובלנים כמו של פעם, וכל אזכור שאני רואה לעבודה בחוטים ממלא אותי שמחה והשתאות.

מתוך Horizon, 2008, אמילי ברלטה

והנה מצאתי באחד הבלוגים החביבים עלי את האמנות של אמילי ברלטה (Emily Barletta), שמתקיימת על הסף שבין אמנות לאומנות. היא משלבת סריגת קרושה, רקמה, עבודה בחרוזים וחימר לכדי יצירות אמנות שנראות, כפי שהגדירה זאת הבלוגרית ויקטוריה סמית' מסן פרנסיסקו "כאילו ספר ביולוגיה וכדור צמר התאהבו ועשו יחד המון תינוקות". היצירות שלה מושכות ודוחות בעת ובעונה אחת, ומדגישות את הפער בין עבודת הכפיים הדקדקנית של האמן לבין יצירת המופת הכאילו מקרית של גוף האדם. אם הפורטרטים הרקומים של דניאל קורמראמפ הדגישו את הפער בין הטכניקה המסורתית לבין הטכנולוגיה המודרנית, הרי שהרקמה והסריגה של ברלטה מדגישות את הפער בין עבודת הנמלים המחושבת של המלאכה שלה לבין היצירה הכאילו רנדומלית ולעתים הרסנית של הגוף האנושי.

מבנים מומצאים של האנטומיה של ברלטה

המערכים דמויי התאים שיוצרת אמילי קשורים במחלה בעמוד השדרה שלה. היא כותבת: "המחלה היתה מאז ומעולם כוח נוכח וכואב בחיי. מרבית האמנות בחיי נובעת מהעובדה הזאת, אבל זה לא יהיה נכון לומר שאני יוצרת אמנות כתרפיה. אני יוצרת אמנות והיא תרפויטית. זה כמו לומר שאני עושה אמנות וכואב לי, או שאני עושה אמנות בגלל שכואב לי. איני יכולה להפריד את הרעיונות הללו. האובייקטים שנוצרים מכך הם מבנים מומצאים של הדמיון והאנטומיה שלי. הם קשורים לתאים, עורקים, איברים, עור, דם ועצמות. אבל הם נוטים להביע עצמם כפרחים, צמחים, צינורות, טופוגרפיה, מחלות, בקטריות, גידולים, עובש ואורגניזמים. הם מתפשטים, נשפכים ונוזלים, ומצמיחים את דרכם לקיום מתוך צמר ולולאות קרושה".

כן, גם לכתוב היא יודעת.

plant sleep, 2007, Emily Barletta

פרט מתוך pelt, 2007, Emily Barletta

pelt, 2007, Emily Barletta

באביב הציגה ברלטה מהעבודות שלה במנהטן, בתערוכה שעסקה בקשר בין מלאכת-יד לאמנות, לצד ארבעה אמנים נוספים שיוצרים בתפירה. היצירות האחרונות שלה רקומות בחוט אדום על נייר, הן מעט יותר גיאומטריות ומופשטות ונראות קצת כמו תרשימי מחשב או א.ק.ג.

הגר ורדימון, אמנית ישראלית שחיה באמסטרדם, משלבת רקמה בצורות שונות בעבודות שלה. יש בהן הומור ועדינות, משהו דקורטיבי שנראה כמתחבר אוטומטית לעבודת המחט, וגם משהו קינקי או ביזארי - איזה טוויסט של הרקמה, שלפעמים משלימה את הציור המודפס ולפעמים מסתירה אותו. בבלוג המקסים שלה, שנקרא "דג אדום שמח", מצאתי כמה מעבודותיה, בנוסף לדיווח מהביאנלה לטקסטיל ברייסוויק, הולנד.

הגר ורדימון

הגר ורדימון

הגר ורדימון

ועוד הגר ורדימון

הגר ורדימון

הגר ורדימון

הגר ורדימון

אם הערתי גם בכם את החשק לאחוז חוט ומחט, הנה ערכה מקסימה שתוכלו לקנות ולרקום לכם מגבת מטבח שהיא לוח שנה של 2012 המתקרבת.

כסא נדנדה - לא חובה

לפני ואחרי. זה בטח ייקח פחות משנה

ללורה יש בלוג מקסים ועוד כמה מוצרים נרקמים, כמו כרטיסי ברכה בחנות שלה באטסי.

אלין פלינקהוף היא עוד אחת מהנשים שהורסות לי את החיים. כמו מרתה סטיוארט, אבל יותר יפה והולנדית. כלומר לא אמריקאית. היצירות שלה מעניינות יותר, פחות מתקתקות ומושלמות, למרות שהן תמיד הרמוניות ויפות לעין. תראו מה היא ציירה על קיר חדר השינה שלה.

אם אתם לא מתעלפים מזה אין לכם מה לעשות פה. קישטה. צילום: Hans Guldemond

אלין פלינקהוף. לא, באמת. לשנוא אותה. צילום: Hans Guldemond

בכללבבית שלה יש עוד המון סריגות ורקמות שוות ביותר. שווה הצצה. למרות שזה דורש המון ערבובים שבטח ייקחו שנה, אני מפנטזת על לשחזר את זה יום אחד על קירות ביתי או ביתם של לקוחות הרפתקנים. כאן יש סטנסיל שאפשר לקנות ולרקום לפיו על הקיר.

עכשיו תקחו את הפלינקהוף הזאת, תהפכו אותה לישראלית, ועל כישרון היצירה שלה תוסיפו כישרון כתיבה, וקיבלתם את אורית גידָלי, עוד אשה שהייתי מתה לשנוא אבל התאהבתי בה מיד, הפניתי אליה פעם ובטח עוד אכתוב עליה רבות. אם אתם עדיין לא מכירים את הבלוג שלה, בו היא כותבת על אמהות, שירה ויצירה, כדאי לכם מאוד. ליום ההולדת של בעלי הושבתי את הילדים, שלשמחתי גילו חיבה לחוט ומחט, ויחד יצרנו שישה מקרונים על פי ההדרכה הזאת שמצאתי בבלוג של אורית.

זהו את המקרונים האמיתיים!

לסיום אגלה לכם שליום ההולדת שלי (כן, אנחנו בעיצומה של העונה) קיבלתי את אנציקולפדית המלאכה של הקונקורנציה שלי (לפחות בעיני שתי חברות שציינו את זה), מרתה סטיוארט, ולכן ראו הוזהרתם - יש מצב לעוד כמה פוסטים על עבודות יד בעתיד.