אמביוולנטיות עמוקה תוקפת אותי. גלעד חוזר. מצד אחד, אני לא מסוגל להתעלם מהאירוע הכל כך דרמטי והמרגש הזה (יש לי כבר שנתיים אח בשירות קרבי, ויש סיכוי שאם זה היה קורה לו, מזמן הייתם מוצאים אותי בעזה), ומצד שני ממש לא בא לי לקחת חלק בחגיגה התקשורתית המבחילה מסביב (שמעתי שערוץ 10 הקים מסך ענק עם טוקבקי-ברכות מהפייסבוק בזמן אמת). חייבים להודיע לו לפני שהוא בא לאיפה הולך הוא לנחות.

אני רוצה לתת לגלעד לנוח. לא רוצה להתעסק בו, או בחזרה שלו למקום שנראה כרגע הכי רחוק מהבית הפסטורלי שהוא אמור לזכור. השתדלתי בימים האחרונים לא לראות הרבה טלוויזיה, מחשש לאוברדוז של ברבורי סרק. אבל התמונות של העצים במצפה הילה, מכוניות של משפחות ישראליות ובני נוער מעוטרים בסרטים צהובים, החזירו אותי אחורה 7 שנים. תקופת ההתנתקות מעזה, וההתחברות של עולם הצבע עם העולם האידאולוגי.

לפני כמה עשורים היה ידוע, שמותג מצליח מנחיל להמונים את משנתו ומרכולתו דרך שיוך של צבע מסוים‮ לנראות שלו (‬ותעשו בדיקה מהירה בין חברות הסלולר‮, הביגוד‮, ‬הבנקים, ורשתות הקפה בארץ ובעולם). ‬אבל כשתפיסה אידאולוגית פועלת באותה שיטה, זה כבר מפתיע. כשאריאל שרון החליט באומץ לצאת מהאזור האומלל ביותר על הגלובוס, חבל עזה, קמו מחאות פוליטיות שניכסו לעצמם צבעים. כתום היה נגד (מזל שאין לי שום חולצה כתומה בארון) וכחול היה בעד (לכל אחד יש בארון לפחות ג'ינס כחול אחד, אז הייתי מסודר). כבר אז הבנתי ששיטת השיווק המופלאה שהשכילו אותם אידיאליסטים פוליטיים להפנים‮, עוד תילמד בחוגי הפרסום והשיווק.

סרטים שצילמתי בניו יורק ב-2007, במחאה על הנעדרים והשבויים במלחמה בעיראק

את הצהוב אני יכול להבין. מקור הסרט הצהוב הוא בימי מלחמת האזרחים האמריקאית. נשות החיילים היו עוטות צעיפים וסרטים צהובים כדי לסמן את הנאמנות והגעגועים לאהוביהן שעוד לא חזרו מהקרבות. מאז הפך הצבע לסמל ההזדהות עם חיילים ושבויי מלחמות. בשנות ה-70 הוקלט השיר Tie a Yellow Ribbon 'Round the Old Oak Tree, שמדבר על אסיר המבקש מאהובתו לקשור סרט צהוב על עץ האלון העתיק שבעירם, אם היא עדיין אוהבת אותו. בסוף השיר חיכו לו מאה סרטים קשורים על העץ. את השיר הקליטו זמרים כמו פרנק סינאטרה, ג'וני קאש ובארי מנילו, והוא היה שלאגר די היסטרי.

באפריל 2005 מדינת ישראל נראתה קצת כמו דגל גאווה ענק, או מחסן בדים בדרום תל אביב שהתפוצץ. קראתי לזה בזמנו "מלחמת הסרטים". את הכתום‮אני עוד יכול להבין (גם אם לא להסכים) -זהוצבעההרשמישל המועצה האזורית חוף עזה, שאיגדה את יישובי גוש קטיף. צבע ‬צעקני ודומיננטי, שמשום שגרם לי לחשוב שטמפרטורת אוגוסט עלתה בעוד שתי מעלות‮. ‬צבע שפשוט לא עובד טוב עם קיץ. אגב, טוענים שסיבה נוספת לבחירה הכתומה היא "המהפכה הכתומה" שקרתה באוקראינה בשנים 2004- 2005, שבה המועמד הפרו-מערבי יושצ'נקו ניצח וצבע מפלגתו היה כתום, וכך גם צבעם של הרחובות באותם ימים.

צילום: מאיר אזולאי

כקונטרה, תומכי ההתנתקות ואנשי המפקד הלאומי (עם עמי איילון בראשם) בחרו בכחול ולבן, בחירה לא ברורה מאליה, שכן צבעים אלו מזוהים בעיקר עם חוגים לאומניים ופטריוטיזם ימני. דבר מעניין כשלעצמו, ניכוס אהבת הארץ, וההבנה שזו פעולה חיובית לשלמות החברה ועתיד ישראל, עם מי שתומך בהתנתקות.

צילום: מיכאל קרמר

לא הרבה זוכרים, אבל היו גם סטיקרים וגרפיטי ברחבי גוש דן בשלושה פסים (ירוק, שחור ותכלת) של תנועת "אנחנו הרוב", שדיברו על חלוקת הארץ למען השלום. ‬בזמנו ממש קיוויתי שהכול ידהה בשמש הקופחת‮, ‬אבל שמחתי שדווקא הצהרות עיצוביות הן אלו שהשתלטו על המגרש הפוליטי‮ (‬כי נרות נשמה היו עושים הרבה יותר חם‮). ‬

כשהייתי סטודנט בבצלאל, הכנתי פרויקט (יחד עם הצלם אסף עברון) שבמהלכו ליווינו את התנועה הבינלאומית "נשים בשחור" כאן בארץ. התנועה פועלת נגד אלימות באמצעים בלתי אלימים כחלק מקואליציית הנשים לשלום. גם כאן נעשה שימוש בצבע כהצהרה פוליטית אידאולוגית. שחור מסמל אבל, שחור הוא צבע בעל נוכחות דומיננטית, הוא אינו צבע ניטרלי והוא יכול להיתפס כצבע גברי ואלים. אבל אם תקחו שחור בקונטקסט אחר (ועל זה עמדתי בפרויקט) שחור גם מזוהה עם אופנה, נשיות ואלגנטיות.

צילום תיעודי מתוך הפרויקט בבצלאל

לפני כמה חודשים כתבתי כאן פוסט על כרזות מחאה. והתייחסתי ל"מחאה הירוקה" באיראן ב-2009. היא נקראה כך על שם צבע מפלגת האופוזיציה בראשותו של מיר-חוסיין מוסווי. מחאה שבאה לתקוף את השלטון הקיים, שגם זייף את תוצאות הבחירות. איראן נשטפה בצבע הירוק, ועולם העיצוב פירגן בכרזות פרובוקטיביות וירוקות.

אידאולוגיה וצבע הם סיפור ישן. כממשיכות דרכם של תנועות הסוציאליזם והקומוניזם, מפלגות שמאל בעולם (וגם בארץ) היו תמיד מזוהות עם הצבע אדום (אגב, סין ווייטנאם הקומוניסטיות מחזיקות עד היום דגלים אדומים). תנועות ימין התהדרו בצבע הכחול, כשאיך לא, האקולוגים הם ירוקים. אם תחשבו על זה, אין הרבה הבדל בין שיווק ומיתוג של מחאה פוליטית או מפלגה: בשני המקרים יש מוצר שצריך לחזר אחריו, לגרום לקהל לאהוב אותו ולהזדהות עם ערכיו, ולא משנה אם אתה מנסה למכור מדינה או מכשיר סלולרי באורנג' - שניהם בסופו של דבר כתומים.

לסיום, בכל זאת כמה מלים על מה שקורה היום. ביום כיפור השנה הכנתי שתי כרזות בשחור לבן, שבהן אני מבקש סליחה מאביבה ונועם שליט על שלא עשינו מספיק, על שעברו חמש שנים והבן שלהם עדיין שם, וכן, גם קצת צוחק על המאמצים שנעשו עד אז להחזרת גלעד הביתה. שבוע אחרי, התוודענו לכך שגלעד חוזר. אז הכנתי כרזה נוספת, הפעם צבעונית. המשכתי ואני עדיין מבקש סליחה.