בתיה סטייל

זה מתחיל בערימת בדים:

אדום-כתום-צהוב עם הרבה קרם. על הלבן עם החתולים שלמטה ויתרתי, כי אי אפשר גם לבן וגם קרם..

ככה הם מופיעים בבלוגים לתפירה ועבודות יד, מגלמים הבטחה למשהו שעוד מעט יקרה.

כמה שאני אוהבת לשוטט בבלוגים על עיצוב אני עוד יותר אוהבת לקרוא בלוגים ולחפש הדרכות על תפירה ברשת. נכון, זה מתסכל מאד ואני תוהה תדיר מאיפה הנשים האלו מוצאות את הכח, שלא לומר את השעות ביום, לייצר כל כך הרבה (וגם מה הן עושות עם כל היצירות הללו?), אבל אפשר למצוא שם הכל. לכל שאלה שאי פעם היתה לי תמיד מצאתי תשובה באיזה פורום או הדרכה מצולמת. מכונת התפירה שלי יוצאת מהארון פעמיים בשנה -- תמיד לפני פורים ועוד פעם אחת, אבל כשהיא בחוץ היא בדרך כלל נשארת שם לכמה ימים פוֹריים. כך יצא שבשווּנג של פורים מצאתי מדריך פשוט להכנת חצאית טוטו ללא תפירה והכנתי מתנה לבת של חברתי הטובה שרלוט.

חצאית צהובה וגבס לבן! טרי טרי. נינה בחדרה

הצבע האהוב על נינה הוא צהוב. נראה לי שמתוך בחירה אנטי-ממסדית ואולי לא מודעת החליטה אִמה לחבב עליה צבע שמהגדרתו קודם כל אינו ורוד. בעולם הבנים-כחול והבנות-ורוד, צהוב הוא בחירה טובה: נייטרלית מבחינת ג'נדר וילדותית-נעימה מבחינת תחושה. עם השנים הנטיה לורוד התחזקה עצמאית אצל נינה, אבל בחדר, בדירה הראשונה בערך שעיצבתי, שולטים צהוב, אדום וכתום.  לפני חודשיים נולדה לה אחות, שעומדת לחלוק איתה את החדר, ואני יצאתי לנחלת בנימין לחפש בדים צהובים. מה אני אגיד לכם? למצוא וורוד היה יותר פשוט..

החדר של נינה לפני ליבי. צילום: גלית דויטש-דביר

הרעיון היה לתפור לתינוקת שרשרת דגלים.

אמנם איני חסידת סגנון עיצוב "רומנטי" "עתיק" או "כפרי", אבל גם אני נמסה למראה שרשראות דגלונים פרחוניות ועדינות. הצבעים בחדר קצת השתנו לכבוד התינוקת, כשנוספה עוד שידה בצבע קרם עדין, ושרשרת דגלים במינון הנכון של הצבעים יכולה לחבר את הכל יחד בצורה יפה. את הרעיון ליצור אחת בעצמי קיבלתי מחברתי ליאת, שהגיעה אלי על תקן "החברה שיש לה מכונת תפירה" כדי לסיים פרויקט לחדר של הבן שלה.

כל החדר דגלים דגלים. החדר של הדר. צילום: ליאת עברון

ערב אחד ישבנו יחד ותפרנו את הדגלונים. כבר אז הבנתי שזה המון עבודה. לא ידעתי שהתפירה היא החלק הקל..

למרות שאני מתרעמת על השיוך האוטומטי של אמהוּת טובה לאמהוֹת שתופרות (או אופות, או עובדות חצי משרה ולוקחות את הילדים מוקדם, בקיצור: ממלאות את ציפיות החברה מהן) איני יכולה להכחיש שכשזה מגיע למתנות בעבודת יד הרגשתי ששיחקתי אותה. זה אולי קצת מגלומני, אבל הרגשתי שחלק ממני יהיה יחד עם הילדה האהובה הזאת בחדר שלה, ושהשקעתי במתנה הזאת הרבה מחשבה וזמן.

"לא מגהצת"

בפרופיל שלי בפייסבוק הגדרתי את עצמי כ"לא מגהצת". אני שונאת לגהץ ועושה זאת לעתים נדירות, בדרך כלל בחגי תשרי לפני בית הכנסת. ועל כן יש להעריך את ההקרבה: המלאכה הבזויה והמייגעת ביותר ביצירת שרשרת דגלים היא גיהוץ של פליזֶלין דו-צדדי בין שתי שכבות בד. פליזלין הוא חומר דמוי בד או נייר שמקשיח בדים, מגהצים אותו ומשתמשים בו בעיקר בתפירה למפתחי צווארונים, כיסים או חגורות. חִשבו על צמר גפן מתוק בצורת נייר דקיק ודביק. עכשיו דמיינו מה קורה אם המגהץ שלכם נוגע בזה. כן. בדיוק. המקפידות עושות זאת בשתי שכבות (מגהצים שכבה אחת לבד אחד ואז מסירים נייר ומגהצים שוב), אני קיצרתי ושמתי אותו ישירות בין שתי שכבות הבד.

הצורה הבסיסית היא משולש שווה שוקיים, עם בסיס של 15 ס"מ וגובה של 20 ס"מ. אחרי שמצמידים בעזרת המגהץ שתי שכבות של בד כותנה אלו לאלו, משרטטים משולשים חופפים בעזרת שבלונה (עדיף מקרטון, כדי שתשרוד) וגוזרים.

המלאכה הבזויה, וגזירה למשלושים.

את נעורי ביליתי בריוּר על מספרי הזיג-זג של חברתי גלית. את של ליאת פשוט החרמתי והודעתי לה שאם זה המחיר (בסביבות 40 שקלים?)  אז הם נשארים אצלי. מאז איבדתי שלושה זוגות מספרי בד מעולים, ולכן הפעם נאלצתי, גם היכן שלא צריך, לגזור בהם הכל (עדכון: הבוקר קניתי את הרביעי, ייבדל לחיים ארוכים). היתרון בגזירה במספרי זיג-זג הוא כמובן שהבד נפרם פחות. וזה גם מאד כיף. ויפה. גזרתי וחזרתי לגיל 12. אז גוזרים את המשולשים, והנה הם במלוא תפארתם. העבודה הקשה מאחורינו.