מי שטייל לאחרונה בשדרות רוטשילד בתל אביב וטרח להרים את ראשו כדי להביט על הבתים שלאורכן, לא יכול היה להחמיץ את ציורי הקיר שמציצים מהמרפסת המשתפצת בפינה התוססת של רוטשילד ואלנבי. האיש שאחראי לחשיפתם הוא שי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי, שביצע עבודות דומות גם בבית ביאליק, בבתי המושבה שרונה ובבניינים היסטוריים נוספים בתל אביב ומחוצה לה.
בחודשים האחרונים עובדים אנשי צוותו של פרקש על שימור ושחזור ציורי הקיר ב"בית פכטר", הידוע גם כ"מלון גנוסר", שנמצא באלנבי 118. הבניין, אחד הידועים והמתועדים ביותר בתל אביב, תוכנן ב-1921 על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ' בעבור שלמה פכטר, שמת בטרם הושלמה הבנייה. במהלך השנים שימש הבניין כבית מלון (מלון בן נחום) וכבית המגורים של משפחת בנין (שאחד מצאצאיה, דניאל, הוא הבעלים הנוכחי), וב-1936 נפתח בקומת הקרקע סניף של "קפה עטרה" המיתולוגי. דייריו בשנים האחרונות - סטודיו גדול ליוגה, בית ספר למחול ובר - יחזרו אליו לאחר השלמת העבודות.
פרקש, חבר בעמותת המועצה לשימור אתרי מורשת ובעמותה לשימור נכסי תרבות, הוא אחד המומחים הבולטים לנושא בישראל, ועוסק בחשיפת ושימור ציורי קיר כבר 11 שנים. במהלך עבודתו גילה מאות עיטורי קירות ואסף כ-5,000 דוגמאות. "לעומת אירופה וארה"ב, שם היה מקובל שימוש בטפטים, בארץ שלטו הציורים", הוא מספר. ציורי הקיר החלו להופיע בבתים החדשים שנבנו בארץ בסוף המאה ה-19, ותקופת הזוהר של הסגנון הזה הייתה קצרה יחסית, ונמשכה בין 1907 ועד 1933 - אז אומץ הסגנון הבינלאומי, שהיה מאופק ומינימליסטי יותר. לדבריו, "בתל אביב יש המון בניינים כאלה. מתוך כ-1,500 מבנים לשימור, יש 500-600 בניינים שנבנו בסגנון האקלקטי, ובהם יש ציורי קיר".
במרחק כמה רחובות מרוטשילד, למשל, הופתעו באחרונה בעלי מסעדה לגלות ציורים נשכחים על קירות חלל ששכרו, כשהחלו בשיפוצים לקראת פתיחתה. הם החליטו לשמר את הציורים כחלק מעיצוב המסעדה, ואף הזמינו חברים להשתתף בחגיגת השחזור.על עבודות השימור והשיפוץ בבניין ברוטשילד אחראית האדריכלית ניצה סמוק ועל שחזור הציורים מופקד אלי שאלתיאל, אדריכל וצייר שלמד את מלאכתו באיטליה. לדבריו, הדוגמה שבציור במרפסת הקומה הראשונה נמצאה בבתים רבים מאותה תקופה, כולל בביתו של הצייר, יוסף קרול, ונחשבת מורכבת יחסית.
סוג של ארכיאולוגיה
שאלתיאל, שמסתובב בבניין מלא התלהבות ותזזית, עובד עם פרקש כבר שש שנים. "זה כמו ארכיאולוגיה", הוא מתאר את עבודתו, תוך שהוא מדגים כיצד הוא נעזר באיזמל מנתחים עדין כדי לאתר את הציורים שבחדרי המדרגות, המרפסות ואפילו הקירות הפנימיים. מרבית העיטורים אמנם נמצאים במיקומים קבועים על גבי קירות הבתים השונים, אבל גם כך מדובר בשעות של עבודה סבלנית.
גילדה מקצועית של ציירים
רבים מהציורים בתקופה שבהם היו אופנתיים נעשו בידיהם האמונות של בני משפחת קרול, שיחד עם עוד כ-60 משפחות של ציירים שעלו ארצה ממדינות אירופה, הקימו אגודת צבעים וציירים, שתיפקדה כגילדה מקצועית. "בשנות ה-20 נבנו מאות בתים שצריך היה לצייר בהם, והם היו מאורגנים ודאגו שלכולם תהיה פרנסה. הם אפילו קבעו מחירים. הרבה פעמים, כשלא היה כסף לשלם לציירים - הם קיבלו דירה במקום", מספר פרקש. "בבית בן 130 שנה, למשל, הקירות הם ממש כמו ספר. כל 15 שנה עשו שם שיפוץ ואפשר ממש לראות איך מתחלפים הצבעים, הצורות והסגנונות האמנותיים של אותה התקופה, ואיך משפיעים השינויים הטכנולוגיים כמו חשמל שנכנס לבתים. זו ממש אמנות עממית", הוא אומר, ומוסיף כי גם השכבות שמוסרות - מצולמות ונשמרות בתיק התיעוד של הבניין.
האחריות על שימור ציורי הקיר מוטלת על שני גופים: מחלקות השימור העירוניות והמועצה לשימור אתרים. כללי השימור מחייבים את היזמים לתעד ולשמר עיטורים שנמצאו בשטחים הציבוריים (חדרי מדרגות, קירות חיצוניים וכדומה), כאשר בבניינים ציבוריים, דוגמת בית ביאליק או בית העירייה הישן בתל אביב - חלה חובה לשמר גם את הציורים שנמצאו על גבי הקירות הפנימיים. עם זאת, הן פרקש והן שאלתיאל מעידים כי לא פעם גובר השיקול הכלכלי על זה ההיסטורי, והיזמים מצליחים לקבל הקלות.
