מסר מזעזע במובן הרחב של המלה: כרזות על השואה
האתגר שהציבו שנקר ומוסד יד ושם שיעמם את הסטודנטים לתקשורת חזותית: לתת ביטוי ויזואלי לשואה? תוך כדי עבודה, התחלף המיאוס בעניין רב. התוצאות, שמבחר מהן מוצג כאן, מתייחסות לאיבוד צלם האנוש מצד הנאצים, להנצחת הנספים, כמו גם למבט ביקורתי על היחס הישראלי לזיכרון
בתשע השנים האחרונות מנהלת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר פרוייקט עיצוב כרזות ליום השואה, בשיתוף יד ושם. הרעיון העומד מאחורי היוזמה הוא להציב בפני הסטודנטים אתגר: לתת ביטוי רעיוני-ויזואלי לשואה במובן הרחב של המילה.
הסטודנטים מתבקשים לבחון את יחסם להיסטוריה (האישית והכללית), לשאלות של גזענות והומניות, לשאלות של זיכרון והנצחה ושל יחס החברה הישראלית והמרחב המקומי לשואה. כל זאת תוך גיבוש דעה ונקיטת עמדה, עד הבאת המכלול כולו ליצירת סדרה בת שלוש-ארבע כרזות - מובחנת ומנומקת, ובעיקר מרשימה מהבחינה הוויזואלית.
העבודה היא אישית ופרטית, ובכל זאת, מבט על מכלול הכרזות - כ-60-80 מדי שנה - מאפשר לקבל תמונה כללית של יחסה של שכבת הגיל שלהם לשואה. במהלך התרגיל נחשפים הסטודנטים לחומרים מעולם הספרות, האמנות והקולנוע, כאלה שאינם חלק מהחינוך הישראלי הממלכתי ביחס לשואה. למשך שבועות אחדים הם נדרשים להתבונן באור אחר בנושא - שעל פי רוב הוא "זקן, מייגע וארכאי" בעיניהם - ולרענן את דעתם ביחס אליו.
התוצאות מדברות בעד עצמן: במשך השנים הוצגו עשרות רבות של נקודות מבט חדשות על מגוון אספקטים הקשורים בשואה, במורשתה, בזיכרון, בתיעוד ובהומניזם. מנעד ההתייחסויות רחב מאוד. החל מעבודות אישיות מאוד - בעיקר של סטודנטים שהם דור שלישי לשואה, דרך עבודות העוסקות בזמן החולף, ביחס היומיומי לשואה, באיבוד צלם האנוש הכרוך במעשי הזוועה, ועד בחינה ביקורתית של היחס הישראלי לשואה כאל "אוצר" לאומי, ועיסוק (איכפתי מאוד) בחוסר האכפתיות של הדור הצעיר.
הנקודה המרתקת בתהליך העבודה היא הפער בין הבעת המיאוס והשעמום על פני הסטודנטים עם הצגתו של התרגיל, לבין רמת העניין ההולכת וגוברת במהלך השבועות, עד לתוצאות בהגשה הסופית.
