כשאת עובדת מספיק שנים במקצוע מסוים, יגיע השלב שבו ישאלו אותך "ממתי ידעת שאת רוצה להיות..?" את התשובה לשאלה על המקצוע הקודם שלי ידעתי במדויק. זה היה בלילה אחד, 23.8.1987 אם לדייק, בקמפינג של נעורים בכנרת, כשהקלטנו את עצמנו לתוך הווקמן בתוך שקי השינה. הקלָטות הריקות אזלו, אז אחרי שנגמר צד A של "HAIR" שומעים אותי מחקה שדרנית רדיו, אורי אומר "יש לך קול ממש רדיופוני" ואני חוזרת אחריו ואומרת "איזה כיף יהיה להיות קריינית בגלי צה"ל". בדיוק שנה אחרי אותו לילה התגייסתי, ועברו עוד עשרים שנה עד שהחלטתי לעזוב את המיקרופון לטובת המקצוע השני שלי.
 

אלא שהפעם לא היה רגע מדויק שבו החלטתי להיות מעצבת פנים. הוא גם לא צץ משום מקום, אלא התפתח מדו-מימד לתלת-מימד, מהליכה כמעט מכוונת בתלם של תלמה-ילין- בצלאל לרוורס הססני, ואז אמיץ יותר, במסלול חיי המזוגזג. כי כשחושבים על זה, עיצוב הוא הדבר שתמיד רציתי לעשות, והרדיו זה מה שקרה לי באמצע.
אפשר לומר שלקח לי 20 שנה להחזיר את חיי לנתיב שלהם, תוך מלחמה פנימית בפיתויים שהציבה לי העבודה שלי בתקשורת.
משאירה את העיצוב מאחור
בתור ילדה הייתי רונית הכשרונית שתפרה ורקמה וציירה, ולא ממש הפתיע אף אחד כשהתקבלתי לתיכון תלמה-ילין. אמנם לא הצטיינתי במקצועות האמנות הפלסטית, אבל מאד נהניתי מהלימודים וכמתבגרת חלמנו אני וחברי להיות חלק מעולם הפרסום הנוצץ. בגיל 17 היה לי ברור מה אני רוצה להיות כשאגדל: מעצבת גראפית- קופירייטרית באחד ממשרדי הפרסום הצעירים העולים. ואז הגיעו המבחנים לגלי-צה"ל, שהיו סוג של סמל סטטוס לפני שהפסיכומטרי היה הדרך לדעת מה אתה שווה. אלו גם היו שנות הזוהר של גל"צ בפיקודו של נחמן שי, עם "מה יש", ו"לא על הלוף לבדו" עם לאה עוז, דני קרפל ודובי ולנץ, רפי רשף, אורלי יניב ומיכל ניב, שעם כולם העברתי שעות בווקמן, בחדר שלי או בהפסקות של בית הספר. פחות או יותר כל השכבה שלי נבחנה. הקול שלי פתח לי את השער לעולם חדש.
מי שמכיר אותי יודע שבשבילי להתפרנס מדיבור זו הברקה. באחד מביקורי בתיכון פגשתי את חנוך, המורה שלי למתמטיקה ששאל אותי מה אני עושה בצבא. כשסיפרתי לו שאני קריינית בגלי צה"ל, מיד אמר: "ולחשוב שאנחנו ניסינו להשתיק אותך כל השנים".
אחרי שירות כייפי של שנתיים, בהן לא הברקתי אבל היה מי ש"שם עלי אוזן", המשכתי בדבקות בכיוון שרציתי: התקבלתי ללימודי עיצוב גרפי בבצלאל, כשבאמתחתי הבטחון העצמי שרכשתי בראיונות לגלי צה"ל. במקביל הגיעה הצעה מפתה ומחמיאה להגיש תכנית לילה ב"צהל 2″ עם תמר מרום העורכת המוסיקלית הצמודה שלי, והשגתי לי אודישן בערוץ הראשון להגשת תכניות הילדים והנוער, וחצי שנה אחר כך התקשרו להזמין אותי לשידור הטלוויזיה הראשון שלי. אלו היו שנים מטורפות, עמוסות ומרגשות, בהן לא ישנתי, עבדתי קשה, למדתי המון ונהניתי מאד. אבל אחרי שנה וחצי של לימודי עיצוב גרפי הרגשתי שזה לא בשבילי. בדיעבד אולי היתה זו העבודה התובענית והלימודים המייגעים בבצלאל שלא יכלו להתחרות עם הסיפוקים המיידיים של הרדיו והטלוויזיה.
קשה להתחרות בהתרגשות של שידור חי. השידור ברדיו אפשר לי לנצל את יכולת האלתור שלי, השנינות והתגובה המהירה, נדרשה ממני חלוקת קשב לפרקי זמן קצרים, וקיבלתי פידבק מיידי: תמיד היה מי שמאזין, אם מהעבר השני של הזכוכית או מהצד השני של המקלט. קיבלתי במה ויכולתי להביא אליה כמעט כל מה שבא לי. בעיצוב נדרשתי לעבוד שעות ארוכות ולפתח רעיונות, להשקיע בתהליכי מחשבה ארוכים ולהגיש הגשות שעונות על דרישות מדויקות, ואחרי כל זה עוד להילחם על מקום בקבוצת האנשים המוכשרת והחריפה ביותר שיצא לי להימנות עליה. אבל את כל זה לא ידעתי לנסח אז. פשוט הרגשתי שמשהו שטוח לי מדי, דו-ממדי מדי, בעצם המקצוע. בשנה ב’ הבנתי שרוב העבודה שלי כמעצבת תהיה מול מחשב, ושבסופו של דבר תפקידי יהיה למכור משהו לאנשים. ברדיו הרגשתי שאני עושה להם טוב, ושזה בא לי בקלות והתוצאה גורמת לי סיפוק ומתָחזקת לי את האגו.
בסוף סמסטר ב’ נסעתי מירושלים היישר לאגף ההרשמה באוניברסיטת תל אביב, וכשאני משאירה את חלום העיצוב שלי מאחור החלטתי, על כביש מספר אחת, להירשם למקצוע שהכי אהבתי בתיכון – ספרות אנגלית, כי תואר צריך שיהיה.
 
דירה או בית?
מה שעוד קרה בין השחרור שלי מצה"ל לעליה שלי לירושלים הוא שאמא שלי נפטרה אחרי מחלת סרטן ממושכת. הבית שלי כפי שהכרתי אותו נעזב בכל המובנים. אני עזבתי לירושלים, אחי הגדול התחתן, הקטן נסע למזרח, ואבא שלי עבר לגור עם בת זוג חדשה. כבר לא היה לאן לחזור. צריך היה להצמיח שורשים חדשים. אפשר לומר שאת שנות העשרים שלי העברתי בחיפוש אחר בית חדש-ישן. דירות רבות בתל אביב פרשו בפני את הפוטנציאל שלהן, התמסרו לידי החרוצות ונתנו לי להפוך אותן לבית. בזכות העבודה שלי ברדיו ובטלוויזיה יכולתי להרשות לעצמי לגור לבד בזמן שרוב חברי חלקו דירות עם שותפים, והבתים שלי היו תמיד חמימים, עם מגע אישי והרגשה של בית.


 הטיפול לו זכו הדירות שלי היה יסודי, גם אם מבוסס על אמצעים דלים יחסית: החל מהדבקת רצפות לינוליאום דרך צביעת קירות ותיקוני חשמל, החלפת חזיתות של מטבחים והתקנת גופי תאורה. בשנים האלו גם עזרתי לכמה חברות וחברים לעצב ולשפץ את הבתים שלהם. היה לי את המגע הזה, שהופך חלל קר לחם, מנוכר למוכר, מוזנח למושקע. עברתי לגור עם חבר בדירה מקסימה במיוחד (תפרתי שם יופי של ריפודים לכורסאות קש עזובות שירשתי מחברה, וצבעתי את המטבח צהוב עז כדי לחמם את הלבן הבוהק שלו), ולימים החלטתי שהוא הבית האמיתי שלי ונסעתי איתו ללימודיו באנגליה, עוזבת את הרדיו בפעם הראשונה, מרגישה שמיציתי וכבר אפשר.
גרתי באוקספורד חמישה חודשים עד שנפרדנו, והבנתי שם כמה דברים: בארצות אחרות יש סתיו ויש חורף והשני מדכא אפילו יותר מהראשון. עשרה גבעולי פטרוזיליה מיובאים מישראל עולים פאונד שישים ותשע. אני לא יכולה לחיות במקום שלא רואים בו את השמש לפחות שלוש פעמים בשבוע. אני מטפסת על הקירות מלא לעשות כלום, ואני לא יודעת לעשות כלום חוץ מלדבר. בעברית.
בחומר ולא רק ברוח
כשחזרתי לא היה לי חבר, לא רכוש ולא בית. את האוטו מכרתי, את הרהיטים פיזרתי בין חברים ולשם שינוי לא מיהרתי לתקוע יתדות. נתתי לעצמי ליהנות מאי הוודאות והספיק לי לדעת שכל יום אוכל לשבת בשמש ולקנות ערימת פטרוזיליה בשוק בשלושה שקלים. שכרתי דירת חדר בקומת מרתף ליד שדרות ח"ן ולא טרחתי אפילו לרהט אותה. היה לי כסף שחסכתי מהעבודה וידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם החיים שלי: משהו שאלמד להיות טובה בו, משהו שאהיה חייבת להשקיע בו ולעבוד קשה בשביל להרגיש שהשגתי אותו, משהו שיהיה בעל משמעות, ולו הקטנה ביותר, בעולם.
אחרי שנים רבות ברדיו גיליתי שאהבה של קהל לא באמת ממלאת את הלב, ושאפשר לשמח המון אנשים אבל להישאר עצובה. עדיין כל כך רציתי בית. אז חיפשתי לקנות לי אחד. מצאתי דירה מתוקה וביום שהייתי אמורה לחתום על חוזה שיניתי את דעתי. ידעתי שאם אכנס לתשלומי משכנתא לבד, אקבור סופית את החלום ללמוד עיצוב פנים, וגם אוותר על התקווה לקנות דירה עם בן זוג.
אני עדיין לא יודעת להגיד מתי היה לי ברור שזה מה שאני צריכה לעשות. עם השנים ידעתי שאני יכולה להיות מעצבת פנים טובה. שאולי בעיצוב גרפי אני גורמת להם לצרוך משהו, אבל כשאני מעצבת למישהו את המקום בו הוא חי אני יכולה לגרום לו להרגיש משהו.
ויתרתי על הדירה ונרשמתי ללימודים בסטודיו ברזין שוהם. האהבה שהביאה את הבית הנוכחי שלי לא איחרה לבוא.
כשקיבלתי את העבודה הראשונה בתשלום עבור עיצוב דירה הלב שלי התמלא כמו בשידור הראשון. ידעתי שיצרתי משהו קיים ומוחשי, בחומר ולא רק ברוח, מקום שאפשר לשהות בו ולחיות בו בשמחה ובנוחות ולא רק מלים נישאות מעל גלי אתר דמיוניים.