אחד המרצים שלי בבית הספר לאדריכלות שבאוניברסיטת תל אביב אמר לי פעם: "עיצוב, ואדריכלות בפרט, זה לא מקצוע שאתה בוחר. הוא בוחר בך". אצלי התיאבון הוויזואלי חזק יותר מהפיזי – מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי לאסתטי, אך כזה שהוא גם פרגמטי. זאת הסיבה שאני מעצב ולא אמן. כשסיימתי ללמוד דבר הוביל לדבר ופתחתי סטודיו לעיצוב ואדריכלות שהתמחה בעיצוב פנים, תפאורות ואף ריהוט ותאורה.

עוד כשהייתי סטודנט התחלתי לחלום על חיים במקום אחר. לא רק לבקר אלא ממש לחיות, לרדת לקפה ברחוב שהבניינים בו אחרים ממה שהכרתי, לקנות לחם וחלב בשפה אחרת ובעיקר לנשום אוויר אחר. לפני שש שנים החלטתי לעשות הפסקה, לסגור את הסטודיו ולנסוע רחוק. 14,000 ק”מ רחוק. ליבשת הדרומית ביותר, שיש האומרים שהיא גם היפה ביותר. למה אוסטרליה? כי אף פעם לא הייתי, כי היא מצטלמת מעולה ומכיוון שהשפה היא אנגלית. למה דווקא מלבורן? כי מצאתי בה איפה לעשות את התואר השני שלי בעיצוב תעשייתי, כי סידני הייתה תל אביבית מדי לטעמי (כולל הלחות המגעילה) ובעיקר כי היא נחשבת לבירת התרבות והעיצוב של אוסטרליה.
את התואר השני שלי, שעסק בתאורה חווייתית, כבר סיימתי. אבל אני עדיין יוצא כל בוקר לשתות קפה ברחובות שמזכירים במעט את אירופה, אבל רק במעט. אמנם המתיישבים הראשונים ביבשת הנידחת הזו היו האנגלים שהביאו איתם את התרבות, האוכל והאדריכלות הטיפוסית להם, אבל בניגוד לאירופה הצפופה, הכל פתוח כאן. רוב הבתים נמוכים, הכבישים רחבים והאוויר כל כך נקי, אוויר אחר.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים קצת לחץ בחזה, תרגישו חופשי לבקר אותי כאן ולקחת נשימה, מעין ביקור קצר, עם דגש על עיצוב ואדריכלות, כאן בצד השני של הכדור, בעתיד הלא רחוק.
בשבוע שעבר, למשל, ביקרתי בתערוכה של אדריכל מקומי בשם אארון מקנזי, שמצייר אלמנטים אדריכליים על רהיטים ואלמנטים דקורטיביים על בניינים.

מקנזי, בן 39 מגשר בין עיצוב, אדריכלות ואמנות בדרך ייחודית של עירוב מדיומים וקני מידה. בשידת המגירות שעיטר בגרם מדרגות מסתלסל התאהבתי במבט ראשון.

למרות שתשע שעות קדימה כאן, לפעמים זה מרגיש כמו עשר שנים אחורה. שלא תבינו אותי לא נכון, זו מדינה מערבית לחלוטין ויש כאן הכל מהכל, אבל מה שאין הוא ה"כאן ועכשיו" או ה"אני צריך את זה אתמול", הישראליים כל כך. הכל יותר רגוע, מנומס ונינוח, תרבות של חוסר דאגות, או כמו שהאוסטרלים אומרים "‪No worries mate‬".

כשהגעתי לשלוותא הזאת מתל אביב המוטרפת לא האמנתי כשאמרו לישייקח שבועיים עד שיחברו לי אינטרנט בבית. הזוי! נראה לכם?
היום יש לי סטודיו לעיצוב גופי תאורה ואני יכול להגיד שחלק מהשלוותא הזאת דבק גם בי. למרות זאת אני עדיין הולך לישון בחצות, שעתיים אחרי כולם כאן.