הנצרות ידעה, לאורך ההיסטוריה, למתג את עצמה באופן מבריק להמונים. אם זו המסורת של מגה-חגים ססגוניים, ואם אלה בתי התפילה המהודרים שמבדילים את המציאות היומיומית בין קודש לחול. היהדות, לעומת זאת, דגלה בגישה הפוכה, בנוסח "בואו נראה אתכם עומדים במצוות ואמונה, גם בלי כל הקישוטים וזיקוקי הדינור". ואכן, רוב בתי הכנסת בישראל נראים פשוטים ונמוכים, שלא לומר מחסנים משודרגים עם אור פלורסנטי-משרדי בהיר. אך ביניהם ניצבים מוהיקנים בודדים. אחד מהם, מוזנח ופחות "מקובל", הוא "מושב זקנים" שבלב תל אביב.
בית הכנסת "מושב זקנים" בתל אביב / צילום: עודד בן יהודה
על אף היותי אתאיסט גמור, כאסתטיקן מושבע אפפה אותי התרגשות כשנעמדתי מול בית הכנסת "מושב זקנים" (שהיה שייך לעמותת בית אבות בניהולו של זרח ברנט, ממייסדי תל אביב), ברחוב אלנבי 89. בעיני הוא אחד האתרים הוותיקים הבולטים ביופיים הארכיטקטוני והדקורטיבי.
לוח אריחי קרמיקה המנציח את אדריכל המבנה, לצד תיבת תאורה עם שם הרחוב עם טיפוגרפיה נוסטלגית יפה לא פחות / צילום: עודד בן יהודה
בית הכנסת, שנחנך ב-1926, תוכנן על ידי האדריכל ומהנדס העיר יהודה מגידוביץ', שהיה ידוע בסגנונו האקלקטי הים תיכוני, ומי שאחראי על כמה מהמבנים האייקונים של העיר תל אביב, כמו קולנוע "אסתר" בכיכר דיזנגוף, בית כנסת הגדול באלנבי ובית לוין (בית הקונסוליה הרוסית) בשדרות רוטשילד. בחזית בית הכנסת, כמו שער של עיתון ישן, מתנוסס בגאון קיר אריחי קרמיקה יפהפה, עם עיצוב טיפוגרפי ייחודי ואופייני לאותה תקופה, עם כיפוף רגלי האותיות הארוכות. מתחתיו ממוקמת לונטה (ויטראז' בצורת חצי עיגול הממוקם מעל לכניסה) מרהיבה בגווני כחול.
השלט בחזית בית הכנסת, טיפוגרפיה עברית של תחילת המאה הקודמת / צילום: עודד בן יהודה
אבל מי שצדו את עיני היו אריחי קרמיקה, מאוירים בידי האמן זאב רבן, משני צידי הדלתות הגדולות. רבן, שהיה אמן, מאייר ומעצב מחונן בסגנון האר-נובו, אייר את שניים-עשר שבטי ישראל ולצידם את תריסר המזלות בסגנון תנ"כי-בצלאלי של תחילת המאה הקודמת. אגב, הוא עיצב גם את חלונות הוויטראז' בבית הכנסת הגדול של תל אביב, ששוכן ממש מעבר לכביש.
שניים עשר הירחים על פי רבן, מחיות המקרא ועד דימויים מיתולוגיים / צילום: עודד בן יהודה
שניים עשר שבטי ישראל, על פי רבן. שימו לב לטלית האנושית של שבט גד / צילום: עודד בן יהודה
האיורים הפשוטים והמונוכרומטיים, המשורטטים בקו חופשי ונאיבי, יחד עם כתב ידו הקליגרפי של רבן, שתורם נגיעה אישית ותיבול עברי לאיוריו, שבו את ליבי. חיוכי ירד כששמתי לב לדמות הבתולה של חודש אלול, העירומה כנראה, ודמויות התאומים, שכנראה נראו "נשיים", שהושחתו על ידי נפש יהודיה טובה. מאחר שלא יכולתי להיכנס לבית הכנסת הנעול, הסתובבתי סביבו בניסיון למצוא עוד פיסות עיצוב נוסטלגיות. מספר רגעים אחר כך נתקלתי בשלט של ארגון "פעילים - יד לאחים", שנאבק בהתבוללות ודואג "להציל מטמיעה" עולים חדשים. בשנים האחרונות שמו של הארגון הקיצוני נקשר בשרשרת אירועים גזעניים נגד חופש הדת, ואצלי התעוררה שוב השאלה מי השחית את האיורים של זאב רבן.
דופן בית הכנסת המערבית עם לוח שיש עתיק / צילום: עודד בן יהודה
שלט ישן של הארגון החרדי "יד לאחים" העוסק ב"הצלה מטמיעה" בעיקר בקרב נשים, ובחיזוק הזהות היהודית / צילום: עודד בן יהודה
חזית בית הכנסת "מושב זקנים" ברחוב אלנבי בתל אביב / צילום: עודד בן יהודה
אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לכנסייה. זה היה בשווייץ, כשהייתי בן 10. סבא שלי תיאר באוזניי איך רצו לתת תחושה שהאדם קטן מול האל, איך פיארו ורוממו את החלל הפנימי של המבנה כדי לתת תחושה של קדושה ויראת כבוד. לא פעם תהיתי מה היה עולה בגורלי, אילו היהדות היתה נראית קצת יותר "יפה" ומשדרת קצת פחות מסכנות. סביר להניח שגם ביום כיפור הזה לא אתפלל או אצום, אבל מי יודע, אולי כן אפקוד את בתי הכנסת הישנים של תל אביב.
