אם תשאלו אותי איפה אני פחות אוהבת לשבת - בברים או במספרות, יהיה לי ממש קשה לבחור. בר זה מעופש, מטופש, חוזר על עצמו ומשעמם. לא מצליחה להבין מקום שיש בו מוזיקה רועשת מכדי לדבר ובכל זאת אף אחד לא רוקד. מספרה זה לא פחות גרוע בתור בילוי - שעות על גבי שעות של המתנה, במיוחד אם עושים יותר מדבר אחד. רוב הזמן את יושבת באיזו פינה עם מגזין מלפני שנתיים ושואלת את נפשך למות. וגם: בשניהם משלמים בסוף הרבה יותר מדי.
בגלל זה לא ממש התלהבתי כששמעתי שנפתח בתל אביב מקום חדש בשם FanBar. "אה, זה מקום של פקאצות", אמרתי בלעג קל, "לא נראה לי מעניין". אין צבע, אין גוונים, אין מספריים - יש רק פנים, מסלסלים וכיורי חפיפה. למען האמת, זה נשמע לי כמו מותרות לא נחוצים במיוחד. אבל אוי, כמה שאני טעיתי. הבנתי את זה ישר כשנכנסתי לפן בר - מקום מקסים שמשרה עלייך מצב רוח טוב ורוגע כבר מהרגע הראשון, בעיקר בזכות העיצוב הקליל - לבן וירוק, פתוח ומדיף ניחוח רענן.
לפני שנרד לפרטי החוויה, בואו תכירו את חמשת ההורים של הילד השמח הזה - היזמים הצעירים הכי יפים והכי מולטי טאלנטים בתל אביב: קרן שחם - יפיפייה, מקסימה, מאפרת ואחראית על תחום האיפור בסניפים הבאים שייפתחו, דוגמנית, זוכת הריאליטי 24/7 של שנה שעברה וגם נערת ישראל לשעבר. איתי סגל - איש עסקים ממולח (וגם היפסטר שנון), לשעבר הבעלים של האפרטמנט והסאבלט ועכשיו ברוקר מצליח. רועי לוויין - איש מעשה בעל הומור חד (שלא יודע לחייך למצלמה), לשעבר שותף של איתי בברים ועכשיו בעליו הגאה של משרד אדריכלות משלו. עמית בן יקר - מעצב שיער, מאפר, שף ושותף לשעבר במסעדת קונספט גורמה זולה, מופיע בעונה הנוכחית של מאסטר שף, צלם חובב, מנהל תחום עיצוב השיער בפן בר, ובעיקר, יצור חמוד וכיפי שצריך ליצור דמות מצוירת על פי אישיותו. איזה מזל - כי אם צריך אנימטור, יש להם גם אחד כזה: גלעד קינן - אנימטור שחזר לארץ אחרי 10 שנים לימודים ועבודה בתחום האנימציה בניו יורק, חתיך מוכשר שכולו אנרגיות ונחישות.
לא סתם טרחתי להציג כל אחד מהם, כי גם הם - כמו המקום שפתחו - שופעים אנרגיה חדשנית, נעימות חיוך ומקצועיות, שלא לדבר על תודעת שירות גבוהה, שכמותה קשה למצוא בארץ, גם אם מדובר בצפון דיזנגוף. המקום מעוצב בלבן וירקרק שמשרים תחושת ניקיון ורעננות, מרווח מספיק כדי שתהיה תחושה מאווררת אבל לא גדול מדי שמשרה עלייך תחושת ניכור. למעשה, זה מקום אידיאלי לברוח אליו ביום תל אביבי טיפוסי כשנורא חם בחוץ והכל נדבק להכל.
ואכן, היה יום חם והייתי אחרי חצי יום של עבודה והתרוצצויות מעייפות. אבל מהרגע שנכנסתי לפן בר השתלט עליי מצב רוח טוב. תוך שניות הייתי ישובה על הבר ונאלצתי להחליט החלטה הרת גורל: האם לשתות מי מלפפונים, מי נענע, מרטיני או הפוך. קשה, קשה מאד. שתיתי קפה ומי מלפפונים. זה נשמע מוזר, אבל באמא שלי, זה טעים נורא. לצד הקפה הוגשו מבחר עוגיות, אגוזים, פירות יבשים ומטעמים אחרים, והוגש לי ה-menu, לעלעול.
התפריט של הפן בר מכיל מגוון תסרוקות עדכניות וקלילות, במקום אוכל, ומחיר כולן (מלבד שתיים מסובכות יותר) הוא 75 שקלים, כולל המשקה. ה"יקרות" עולות 95, גם לא הרבה. בחרתי תסרוקת מתולתלת בשם ice-boom, שהיא שילוב של פן גלי ועיצוב לתלתלים מושלמים באמצעות מסלסל. הרבה עבודה יחסית לפן החלק שבנות ישראל אוהבות כל כך, אבל המחיר עדיין 75. תענוג.
קל, זול וכיף
השלב הראשון הוא חפיפה, שהיתה פינוק בפני עצמו. הכסא יוקרתי ונוח, מסאז' הקרקפת הארוך והמרגיע עם חומרים משקמי שיער גם לא מזיק, ומוזיקת הרקע שלשם שינוי אינה מוזיקת מעליות מנעימה את הזמן. השלב השני הוא חזרה לבר ולמשקה שלך. הוגשה לי שמפניה, ובעודי צופה בטלוויזיה ולוגמת, עמית סידר לי את הראש ופטפט איתי. הזמן עבר סופר מהר, ולשהייה לא התלוותה התחושה המעיקה של "נו כבר, מתי אני אוכל לעוף מכאן ולעשות משהו עם עצמי", אפילו כשהייתי לבד. אני מתארת לי שאם הייתי באה עם חברה הוא היה עובר מהר כפליים.
הפן היה מקצועי, והתסרוקת יצאה בדיוק מה שרציתי, פלוס טאץ' ייחודי של עמית הפרפקציוניסט שעבד שעות נוספות על הפוני שלי, שיתעגל פנימה והצידה ולמעלה ואלוהים יודע מה. אני אומרת לכם, הפוני שלי מעולם לא היה כה רב פעלים. אם הייתי נותנת לו להמשיך הוא היה מלמד אותו גם להציע את המיטה. וזהו. קל, זול וכיף. נכנסים, שותים משהו, מקשקשים, ויוצאים יפים, ללא המתנות ארוכות, בלי לקבוע תור, ובלי שאיזה ספר ישכנע אותך לגזור, לגלח, לצבוע לבלונד או יגיד לך שהיום הוא לא יכול לעשות לך פן כי יום שישי היום והוא נורא עמוס וגם ייקח לך על התענוג משהו בין 80 שקלים ל-150, תלוי באורך, בעובי ובמצב השיער שלך.
ומה לגבי השיפוט הראשוני שלי? אני נתונה עכשיו בקונפליקט מורכב: מצד אחד אני יכולה להגיד שזה לא מקום של פקאצות ואז איאלץ להודות שטעיתי מראש, וזה ממש מסובך נפשית בשבילי לעשות. מצד שני, אני יכולה להגיד שצדקתי מראש, אבל לטעון בתוקף שטעיתי לגבי מהותן של הנ"ל. כאילו, אם ככה פקאצות חיות, אז מרגע זה אני מתחילה במסע מקוצר כדי להפוך לאחת מהן ויפה שעה אחת קודם.
הביקורת היחידה שיש לי קשורה ללוקיישן - צפון דיזנגוף. לדעתי המיקום לא מספיק מרכזי והוא לא מספיק הומה בשביל שהמוני נשים יזדמנו אליו במקרה ויחוו את הקונספט החדשני. אני חוששת ששמועות מפה לאוזן לא יעשו עימו חסד. מצד שני, אני יכולה להבטיח שגם אני וגם כל נקבה שאני מכירה נפקוד את המקום באופן קבוע, כי מסתבר שאלה לא הבלונדיניות שנהנות יותר, אלא אנחנו - פקאצות בכל הצבעים.
- fanbar,
דיזנגוף 290, תל אביב, 03-5470000
