הטלוויזיה, המזגן, התחרות הסמויה עם זו שרצה לצידך – הליכה ספורטיבית על ההליכון במכון הכושר הקרוב לביתך מעולם לא הייתה אטרקטיביות יותר. קארין ארד רצה בחדר סגור וחזרה עם רשמים.
רואים: צעירים חסרי מנוח. מה אני אעשה, זה מה יש עכשיו. אני לא יודעת מה יותר משעמם, זה, או מה שקורה מסביבי. חדר הכושר די מלא- יש כאן עוד שלוש בחורות, ועוד שלושים בחורים רוכבים על מכשירי מתכת מנוכרים.
שומעים: שיחות סרק. אימונים, אחוזי שומן, כמות סטים רצויה, ומדי פעם גניחה גברית מכיוון המשקולות הכבדות יותר. ברקע טרק טראנס כלשהו, עם סאונד כל כך מתכתי שהוא נשמע כאילו הולחן על ידי מזלג.
נושמים: מהאף, ולאט. שלא ייכנסו חיידקים.
שורפים: לפי המכשיר שמולי שרפתי עד עכשיו 25 קלוריות. זה אפילו לא מדגדג את עוגת השמרים שאכלתי לפני שהגעתי. מבט על השעון מגלה לי שלא עברו עשרים דקות. עברו חמש.
לובשים: סביבי - נייקי, פומה, ואחת נואשת במיוחד עם חולצת גב פתוח, צלליות ומייק אפ. כל הכבוד לך, בחורה. לא נעים להודות, אבל אני לובשת טי שרט מהוה מבוטיק רינה ומכנסיים סמרטוטיים של ספונג'ה.
מרגישים: רצון עז ללכת. מחניק, רועש, מלא מדי, וממש לא מעניין, ומצד שני – דחף עז להמשיך לצעוד, עד שזו עם הצלליות תוותר ותתחיל לבכות.
פוגשים: מלא אנשים. האמת, אין רגע דל. פגשתי את המאמן שלי מפעם ונאלצתי לשמוע על הספר שהוא מתכוון לכתוב, חברה בפייסבוק ששאלה למה לא עניתי לה למייל כלשהו שבו היא ביקשה ממני לעשות לייק לעמוד שלה, והדובדבן בזיעה - מישהו שיצאתי איתו לדייט כל כך מזעזע שלא הגעתי לחדר כושר שבועיים אחר כך רק מהטראומה.נאלצתי להגביר את הקצב כדי להפתר ממנו, ודקה אחר כך ראיתי אותו מדבר עם הנואשת עם איפור הערב. אמנם הוא דביל, אבל בתור הסטרייט היחיד באזור, אני שמחה לגלות שיש לו חוש אחריות.
לסיכום, לא פסטורלי כמו בפארק אך בהחלט הורמונלי ומלא בעניין – כזה הוא ערב על ההליכון בחדר הכושר השכונתי. תוסיפו לזה את העובדה שלפעמים בטלוויזיה יש עוד תכנים מלבד אופרות סבון, והרווחתן.
